<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האזהרה ר"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"א, חמץ ומצה פ"א ה"ב] הוזהרנו שלא ימצא חמץ בכל רשותנו ואפילו יהיה בלתי נראה או פקדון, והוא אמרו [שמות י"ב י"ט] שאור לא ימצא בבתיכם. וזה גם כן לוקין עליו ובלבד שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו, כפי מה שעלה בידנו מן העקרים ממסכת שבועות [כ"א ע"א] ובבאור אמרו במקומות חלוקין עובר על לא יראה ועל לא ימצא. ובתחלת פסחים נתבארו משפטי שתי מצות האלו, ושם נתבארו הענינים שהזהיר בהם באמרו [לא יראה בכל גבולך והענינים שהזהיר מהם באמרו] לא ימצא בבתיכם, ושם נתבאר שכל לאו מהם מודיע ענין בלתי הענין שמורה עליו הלאו האחר, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ועל בל ימצא, ע"כ. כונת אזהרות אלו שהוזהרו הראיה והמציאה באסור חמץ מה שאין כן בשאר האסורים, מאשר הוא מזון תמידי וצריך הרחקה יתרה, ומפני זה לא באו אזהרות אלו אלא בחמץ מפני שיש בו חשד האכילה או שכחת היום כאשר החמץ שלו, אבל חמץ של אחרים מסיח דעתו ממנו גם בשאר ימות השנה. וכן כאשר בטל החמץ מלבו אינו עובר עליו שאחר שבטלו יזכור אסור אכילתו.
האזהרה ר' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר', חמץ ומצה פ"א ה"ב] הוזהרנו שלא יראה חמץ בכל בתינו כל שבעת הימים. והוא אמרו [שמות י"ג ז'] לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ואין אלו שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו [ביצה ז' בע"ש] פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך שאין הפרש בין החמץ עצמו והדבר המחמיץ, והעובר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם כן אכל או קנה חמץ [בפסח] שהוא עושה מעשה.
המצוה קמ"ט. נצטוינו לבער החמץ ביום י"ד [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ו, רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ב] והוא [צ"ל והוא אמרו שמות י"ב ט"ו] אך ביום הראשון תשביתו שאור וגו'. ובאה הקבלה האמתית [ד' ע"ב, ה' ע"א] שראשון זה הוא יום י"ד. וכן באה הקבלה האמתית שאמרו תשביתו הוא בטול בלב, והכונה להיות הבטול קודם זמן חיובו לגדר האסור. ונאמר משש שעות ולמעלה מזמן שחיטת הפסח [ה' ע"א] כמו שאמ' [שמות ל"ד כ"ה] לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, כדי להשלים זכר הפסח. ונאכל על מצות לטעם המבואר בתורה. ובא מצות הבטול באסור זה מה שאין כן בשאר אסורין החמורין כגון חלב ודם, לפי שזה הוא מזונו כל השנה, לכך צריך שיבטלנו מלבו ויחשבנו כעפר ומפני זה עקר הבטול בלב, אעפ"י שמלשון הכתוב היה נראה שכונת המצוה להוציאו מן ההעבר' מן הבית, לאמרו תשביתו שאור מבתיכם באה הקבלה האמתית שהמצוה היא בבטול בלבד. וזה אמרם [ד' ע"ב] בבטול בעלמא סגי ליה. ואפשר שדקדקו זה ממלת תשביתו שלא אמ' תבערו, כאמרו [דברים כ"ו י"ג] בערתי הקדש וגו'. ורבותינו החמירו בזה והצריכו בדיקה ובעור וכדרך שלא ימצא.
<h2>דף טז.</h2>
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה קפ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קפ"ז, הל' מאכלות אסורות פ"ט ה"א] הוזהרנו מלאכול בשר בחלב. והוא אמרו ית' [שמות ל"ד כ"ו] גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם אחרת, ור"ל בו אסור אכילה. ובגמרא חולין [קי"ד ע"ב] אמרו בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו. ובגמרא מכות [כ"א ע"ב] אמרו המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד [חסר, ולוקה משום מבשל בשר בחלב], ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ושם נאמר אפיק הבערה ועייל עצי הקדש, ואזהרתיה מהכא [דברים י"ב ג' וד'] ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם. ובגמרא חולין [שם] אמר להכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול כי היכי דאבישול לקי אאכילה נמי לקי. ובשני מפסחים אמ' [כ"ה ע"ב] להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו, ושמור זה. וזה בנוי על עקר גדול לא קדם זכרו, וזה שאמר יתעלה לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלש פעמים [שמות כ"ג י"ט, ל"ד כ"ו, דברים י"ד כ"א], ואמ' [צ"ל [מלמד] קדושין נ"ז ע"ב, חולין קט"ו ע"ב] שכל לאו מהם בענין אחר, אמ' חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בישול. ויש למקשה להקשות עלינו ולומר למה זה מנית אסור אכלתו ואסור בשולו בשתי מצות, ולא מנית אסור הנאתו במצוה שלישית. ידע המקשה שאסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמה כי הוא ואסור אכילה ענין אחד, אחר שהאכילה מין ממיני הנאה, ואמרו ית' בדבר שלא יאכל, אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה, והכונה בו שלא תקבל ממנו תועלת לא באכילה ולא בזולתה אמנם, והוא אמרם ע"ה כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שבאר התרת ההנאות. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולפי זה העקר אין ראוי למנות אסור אכילה ואסור הנאה בשתי מצות ואלו מנינו אותן בשתי מצות בענין בשר בחלב היינו חייבין כמו כן בחמץ ובגיד הנשה ובכלאי הכרם ובערלה שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצות אסור הנאה מצוה בפני עצמה, ומאשר כפל באלו ולא נמנה כי אם הלאו שבא באסור אכילתה לבד, ונכללו אסור הנאה כמו שהשרשנו, כמו כן יפול בבשר בחלב. ונשאלה הנה שאלה אחת בלבד, והוא שיש לאומר שיאמר אחר שאסור הנאה יעלה בידנו מאסור אכילה כמו שבארו ע"ה, למה זה הוצרך הכתוב לאו שלישי בבשר בחלב עד שיאסור בו הנאתו כמו שבארנו. המענה על זה שהוא הוצרך לזה בעבור שלא בא הכתוב בבשר בחלב לא תאכל, אשר ממנו תאסר האכילה וההנאה, ולזה הוצרך לכפול לאו אחר לאסור הנאה. וכבר זכרנו העלה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, כי כל מה שזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה ממנו כדרך אכילתו. אך אם פתח פיו ובלע דבר מן האסורין או אוכלו והוא חם או שורף עד שיכוה בו גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו וכיוצא בזה הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה בו כמו שזכרנו, וכן כלאי הכרם כמו שיתבאר אחר זה. ועתה הבן כל אלו העקרים ושמור אותם, ע"כ. והר"ם באר טעם אסור בשר בחלב להיותו מאכל עב. אמנם מה שבא אסורו בלשון בשול ולא בלשון אכילה כבר נתבאר זה בדברי רבותינו בהרחבה כמו שכתבנו למעלה. ואפשר שהכונה בו גם כן להרחקת האכזריות. ולא תרחיק היות ענין אזהרה אחת או מצוה אחת כולל שני ענינים או יותר. ואשר הביאנו לומר שהוא בצד מה להרחקת האכזריות לפי שמן התורה הותר עוף בחלב [חולין קי"ג ע"א וש"נ] ואם יהיה זה לפי רוע מזונו היה מן הדין גם כן שיאסור בשר עוף בחלב, אך באשר הוא בצד מה לסבת האכזריות הותר עוף בשר בחלב כפי המבואר במאמרים יצא עוף שאין לו חלב אם [חולין שם]. ואפשר שהכונה בו גם כן שהחלב הוא קל ההפעלות יפסד באצטו' לרוב התאחרו בה מה שאין כן בבשר עוף לקלותו. אבל עדיין יש לשאול ולומר שאם עקר האסור הוא להיותו מאכל גס, מה הפרש יש בין התערבם יחד או לאכול זה אחר זה אחר שיתערבו באצטו'. ואפשר שהכונה בו כי הבשול הוא שיחדש זאת הצורה לא תהיה לכל אחד בעצמו. וכן הלעיסה אם יערבם יחד בפה. ויורה על זה שמפני בשר שבין השנים [חולין ק' ע"א] נאסרה הגבינה לאכול אחר הבשר עד שש שעות שיהיה הבשר מעוכל, שאחד מן העכולים הוא בשש שעות. אמנם אסור הבשול מן התורה, לפי שהוא מוליד אסור ולסבת האכזריות כמו שכתבנו שמבשל ומפסיד הבשר עם מה שהוא עקר הויתו. וכן בא אסור הבשול למען לא יכשל באכילתו. ומה שאמרנו שהבשול הוא אפשר שיחדש צורה לא תהיה לכל אחד בעצמו, אפשר שמבואר בדברי רבותינו מאמרם [פסחים מ"ד ע"ב, נזיר ל"ז ע"א] דאי תרו ליה כולי יומא שרי ואי בשיל ליה אסור.
<h2>דף כד.</h2>
האזהרה ק"ל לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ל] הוזהרנו מלאכול בשר קדשים שנטמא. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ב י"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי שעבר ואכלו חייב מלקות. ובתוספתא זבחים [פ"ה] נתבאר שטהור שאכל בשר טמא הרי זה סופג את הארבעים. ובשני מגמ' פסחים אמרו טומאת הגוף בכרת וטומאת הבשר בלאו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת, למען יתעורר האדם שמה שיאכל מן הקדשים הוא לטהרת נפשו, לפיכך צריך שיהיה טהור, אמנם טומאת הגוף בכרת למעלת הקדשים כמו שהזכרנו, וטומאת בשר לפי שאין בזיון הקדשים מצד האדם רק אסור אכילתה הוא לטהרת האדם כמו שבארנו, לפיכך אין בו אלא מלקות.
האזהרה קל"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ב] הוזהרנו מלאכול פגול, והוא הקרבן שנפסדה בו הכונה בעת שחיטתו או בעת הקרבתו והסכים האיש אשר נתעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או ישרוף מה שישרוף ממנו אחר זמנו, לפי מה שבארנו וגילינו בשני ממסכת זבחים [כ"ז ע"א] אמנם האזהרה לאכול זה הפגול הוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] לא יאכל כי קדש הם לפי מה שבארנו במצוה קודם זאת, ואמנם העונש שלמדנוהו באמרו בפגול בפרשת צו את אהרן [ויקרא ז' י"ח] ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' לא ירצה המקריב אותו וגו' והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. ובאתנו הקבלה בפי' זה הפסוק כי הוא אמנם מדבר בקרבן שנפסדה בו הכונה בעת הקרבתו והוא שיקרא פגול, ושאמרו ית' האכול יאכל אמנם ירצה בו כשיחשוב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי, אמרו [זבחים כ"ט ע"א] כוף אזנך לשמוע במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתו' מדבר, שהוא יפסד בזאת המחשבה, והאוכל ממנו אחר זאת המחשבה חייב כרת לפיכך אמרו בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ואמרו [ויקרא י"ט ח'] בנותר ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגומ'. ובגמרא כריתות [ה' ע"א, ועי' זבחים כ"ח ע"ב] אמרו אל תהא גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, ויליף עון עון מנותר כתי' הכא והנפש האוכלת ממנה עונה תשא וכתי' התם ואוכליו עונו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת, והאוכל פגול בשגגה ג"כ יביא חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת. כי כאשר יפגלנו במחשבתו או ישחטהו כדי לשרפו יביאהו לבזיון, והמחשבה הוא העקר הגדול בענין הקדשים.
<h2>דף כד:</h2>
האזהרה קצ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ג, מאכלות אסורות פ"י ה"ו וה"ח] הוזהרנו מלאכול כלאי הכרם בלבד. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ב ט'] בהם פן תקדש המלאה הזרע. ובאה הקבלה [חולין קט"ו ע"א, קדושין נ"ו ע"ב] פן תקדש פן תוקד אש, ר"ל שלא יותר להנות בו. וכבר קדם לך העקר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ובשני מפסחים כשאמרו כל אסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן, ר"ל שכל מה שנאסרה אכילתו אמנם יתחייב על אכילתו כשיהנה בה. אמנם אחר זה אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא דלא כתיב בהו אכילה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש, ע"כ. שהכונה בזה שזה היה אחת ממיני עבודה זרה ולפיכך נאסר בהנאה.
<h2>דף כו.</h2>
המצוה כ"ט שנצטוו הכהנים להסיר הדשן מעל המזבח [סהמ"צ לר"מ עשין ל', רמב"ם תמידים ומוספים פ"ב ה"י] שנאמר [במדבר ה' ב'] ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן. ענין מצוה זו נקרא [יומא כ"ב ע"א ועוד הרבה] "תרומת הדשן" והיה פושט בגדיו ולובש בגדים אחרים פחותים מן הכלים שמשתמש בהם. ואמרו חכמים על דרך משל [שבת קי"ד ע"א, יומא כ"ג ע"ב] בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. וכל זה היה למה שצריך למזבח ולמערכות, ולזרז הענין באה בו מצוה. וגם בעת שהיה מקיים המצוה היה מעורר אל תכלית כונת הקרבנות, כי כאשר היה פושט בגדיו שלא ישמש באותן כלים ששמש לרבו, היה זה הערה שאין מצות הקרבנות מכוונת לעצמה.
<h2>דף כז:</h2>
המצוה קי"ד. לשון הר"מ [סהמ"צ עשין קי"ח, רמב"ם הלכות מעילה פ"א] צוינו שיהא כל הנהנה מן ההקדש או אוכל קדש, ר"ל התרומה, ישיב מה שאכל או שעור מה שנהנה בו ויוסיף חומש. והוא אמרו יתעלה [ויקרא ה' ט"ז] [ו]את אשר חטא מן הקדש ישלם [ואת] חמישתו יוסף עליו. ואמר ג"כ [שם כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה. ובא תוספת חומש בנהנה מן ההקדש או באוכל קדש למעלת ההקדש והתרומה, ולמען יזהר שלא יהנה מהם. והיה מביא אשם לכפרה. ותשלום הקרן והבאת האשם מעכבים הכפרה לא החומש [ב"ק ק"י ע"א] וזה מבואר הכונה.
<h2>דף כח:</h2>
האזהרה קצ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ט, חמץ ומצה פ"ח ה"ח וה"ט] הוזהרנו מלאכול חמץ אחר חצי יום ארבעה עשר, והוא אמרו [דברים ט"ז ג'] לא תאכל עליו חמץ. וזה הכנוי שב לכבש הפסח ששחיטתו חייבת בין הערבים יום (ט"ו) [י"ד]. אמר משיגיע עת שחיטתו לא תאכל חמץ. ובגמרא פסחים מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ. ושם נאמר [ד' ע"א] דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, כן מצאנו לשון כל הנוסחאות המדוייקות לפני חכמי התלמוד ושם נאמר בטעם אסור אכילת חמץ בשעה ששית אמר [ב' ע"ב] עבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע לאסורא דאורייתא. ומי שאכל חמץ אחר חצות לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מפני שחיטת הפסח. וכבר בארנו זה באזהרת [ל"ת קט"ו] לא תשחט על חמץ עם הכונה גם כן מפני רוב הרגל אכילת החמץ הוזהרה אכילתו עונה אחת קודם בא זמן האסור הגמור וקודם בא זמן מצות אכילת מצה.
האזהרה קצ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ז, הל' חמץ ומצה פ"א ה"א] הוזהרנו מלאכול חמץ בפסח. והוא אמרו ית' [שמות י"ג ג'] [ו]לא יאכל חמץ. ובאר שהוא בכרת. ואמר [שם י"ב ט"ו] כי כל אוכל חמץ ונכרתה אם הוא במזיד, ואם שוגג חייב חטאת קבועה, ע"כ. כונת אזהרת החמץ מבואר בכתוב לזכירת יציאת מצרים [שמות שם], וכבר בארנו מזה במצוה קנ"א ממצות עשה. וכאן נרחיב ונאמר כי בא ענש כרת באכילת החמץ לשתי סבות, האחת שאזהרת אכילת החמץ כדי שנתחזק באמונת ה' והשגחתו בנו כאשר נזכור ענין יציאת מצרים ואשר הוציאנו בחזק יד, ומפני שזה עקר גדול בהאמנת המופתים בא בו ענש גדול. והשני מאשר החמץ מזון הכרחי וערב לאדם הוצרך לענש גדול למען ישמרו ממנו. ולכונה זו אוסר תערובתו בכל שהוא [פסחים ל' ע"א, רמב"ם שם ה"ה]. והוזהרנו עליו בלא יראה ולא ימצא כמו שיתבאר [במצות לא תעשה אזהרה ר' ר"א]. ומצוה להשביתו קודם זמן אסור אכילתו כמו שבארנו במקומו [מצות עשה קמ"ט].
האזהרה קצ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ח, חמץ ומצה פ"א ה"ה] הוזהרנו מלאכול הדברים שיש בהן ריח חמץ, אעפ"י שאינן לחם, ככותח הבבלי והמורים וכיוצא בהן שנאמר [שמות י"ב כ'] כל מחמצת לא תאכלו, ולשון מכילתא [דרשב"י] כל מחמצת וגו' לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהו חייבים עליהם ת"ל חמץ, מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור למה בא[ו] לעבור עליהם בלא תעשה. וכבר נתבאר בפסחים [מ"ג ע"א] שעם היותם אסורין ומוזהר מאכילתן לא יתחייב על אכילתן מלקות אלא אם כן היה בהם חמץ כזית בכדי אכילת פרס. ואם היה בהם ערוב חמץ פחות מזה השעור לא יתחייב האוכלם מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זאת מבוארת בעצמה כאזהרה הקודמת. אמנם לא בא ענש גדול בתערובת, לפי שאין האדם נמשך באכילת התערובת כאשר ימשך באכילת החמץ עצמו, אמנם יש מלקות כאשר יאכל שיעור כזית מן האסור בתוך אכילת פרס, שאז יש בו טעם האסור וממשו, וכן הדין בכל האסורים.
המצוה קנ"א. נצטוינו לאכול מצה בליל ט"ו [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ח, רמב"ם חומ"צ פרק ו' ה"א], שנא' [שמות י"ב י"ח] בערב תאכלו מצות. ואמרו רבותינו [פסחים ק"כ ע"ב, מכילתא בא מסכתא דפסחא פ"ח] הכתוב קבעו חובה. והורו בבאור זה שיאמרו שבעת ימים תאכל מצות איננו חובה שיאכל מן הלחם יהיה מן המצה. והתבונן בשלמות מצות התורה ושלמות מבאריה, שלא נצטוינו שום מצה שיגיע ממנה היזק מבואר לגוף, ומפני שבאה מצות אכילת מצה לזכר יציאת מצרים כדי לחזק אמונת ההשגחה שהוא שלמות הנפש וכשיתנהג באמונה ישרה. וידוע הוא שאכילת מצה ימים רצופים יזיק הזק רב לרוב הטבעים, לכך לא בא חיוב האכילה במצה רק בלילה הראשון, ודי בכזית. אמנם באה האזהרה מאכילת חמץ שבעת ימים, כדי שיעבור עליו שבוע אחד ויתחזק בלבו רושם אסורו מה הוא, כי אלו היה יום או יומים היה בלתי מורגש, שפעמים רבות יעמוד אדם יום או יומים בלתי אכילת חמץ. ולא יגיע מאזהרה זו הזק כאשר יגיע אם תהיה מצות אכילת מצה כל שבעה, שאם הוזהר מאכילת חמץ יכול לאכול מאכלים אחרים קרובים לתועלת החמץ בלתי מזיקים לגוף. ומאשר אכילת המצה הוא להערה, דקדקו בשמירת אותו לחם הנאכל שיהיה נשמר מכל צד חמוץ כדי שירגיש באכילתו שהוא מצה גמורה, ושיהיה מהדברים הבאים לידי חמוץ [ל"ה ע"א] וכאשר תתבונן בענין מצות המצה ואזהרת החמץ תמצא שעל מה שלא יתחייב עליו משום חמץ, ר"ל שהלחם ההוא איננו חמץ, עכ"ז לא יצא ממנו באכילת הלחם ההוא מפני מצות מצה. והכונה בזה הוא שבין חמץ ומצה אמצעי, והאזהרה היא על החמץ הגמור והמצוה על המצה הגמורה לכונה שאמרנו. ולזאת הכונה לא יצא ידי מצות מצה אם אכלה מבושלת, שהבשול מבטל טעם לחם מצה [מ"א ע"א] וכן הדין כשלשוה ביין ושמן ודבש [ל"ו ע"א] שטעם אלו מבטל טעם כל דבר המעורב בהם. ולזאת גם כן ר"ל להתעורר בטעם אכילת המצה, אסרו לאכול דבר בלילה אחר אכילת המצה [ק"כ ע"א] וכבר בארו רבותינו [קט"ו ע"א] שאין אכילת מרור מצוה אלא עם אכילת הפסח, מאמרו [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו. אמנם אכילת מצה מצוה בפני עצמה [קט"ו ע"א] מאמרו [שמות י"ב י"ח] בערב תאכלו מצות, והטעם הנראה בזה שהמרירות הוא זכר לוימררו את חייהם [שמות א' י"ד] להודיע בעת גאלתנו ופדיון נפשנו כי לא ידנו עשתה זאת כי כבר היינו בצער ובצרה ובמרירות לב לולי ה' שהיה לנו, אמנם בזמן הזה די לנו בצרתנו, לחמנו בדאגה ובשממון נאכל, ועל כן אין אכילת מרור מצוה אלא מדברי סופרים [רמב"ם פ"ז הי"ב ע"פ פסחים ק"כ ע"א] שתקנו אותה כדי שלא תשתכח תורת מרור.
האזהרה קל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ה, הל' תרומות פ"ז ה"י] הוזהר הערל מלאכול תרומה, והוא הדין לשאר קדשים שהערל מוזהר מאכילתן. ואזהרה זו לא נתבארה בכתוב אבל למדנוה בגזרה שוה, ובארו המקבלים עם זה שזה האסור מדאורייתא לא מדרבנן. ולשון [גמרא] יבמות [ע' ע"א] מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח [שמות י"ב מ"ה] ונאמר תושב ושכיר בתרומה [ויקרא כ"ב י'] מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, והוא הדין לשאר קדשים, וזה גם כן לשון סיפרא [תו"כ אמור פ"ד הי"ח, ועי' יבמות שם ע"ב ע"ב] ושם נאמר ר' עקיבא אומר [ויקרא שם ד'] איש איש לרבות הערל. ושם נתבאר ר"ל במסכת יבמות שדבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. הנה נתבאר לך שהערל אסור בתרומה מן התורה והמשוך הוא שאסור מדרבנן, והבן זה. ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, ע"כ. כונת אזהרה זו שהערל הוא טמא, כי כבר בארנו שעקר הטומאה הוא מצד החמר אשר זה מורגש בערל ולחסר הכח החמרי באה מצות המילה, עם ההערה שיש בה במילת ערלת הלב. וכבר ידעת שהנביא השוה הערל והטמא באמרו [ישעיה נ"ב א', וצריך לתקן לא יוסיף לבא בך ערל] לא יבא בך ערל וטמא. וזה אמת שהטמא אין ראוי לאכול דבר קדוש לפי שאיננו קדוש, וכן הערל מצד המותר ההוא המגונה. אמנם המשוך כבר היה מהול וסרה ערלתו לכל אחת מן הכונות שבאו במצות כריתת הערלה [מצות עשה י'].
<h2>דף לו:</h2>
האזהרה קל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ג] הוזהר כל זר מלאכול תרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב י'] וכל זר לא יאכל קדש. ירצה בזה "הקדש" התרומה לבד, וכן הבכורים, כי הם נקראו תרומה כמו שאני עתיד לבאר [סהמ"צ לר"מ ל"ת קמ"ח] וזה רצוני באמרי כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה [בידי] שמים ואינו חייב תוספת חומש, כמו שנאמר בה' ובז' ממסכת תרומה. ובט' מסנהדרין [פ"ג ע"א] מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללן זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה אמרו ית' [ויקרא שם ט'] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים אמ' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורה לזרים. ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע הוא [ערובין נ' ע"ב וש"נ] כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בפירוש המשנה [הקדמה לפירוש המשנה] שכל מחלקת שאינו מחלקת במעשה רק בדעות לא אחתוך בה הלכה ולזה לא אמרו הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה. אחר שלדברי הכל לוקה. כי כל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה גם כן לפי מה שבארתי בהקדמת ספר זה, ע"כ. וכתבנו הכונה שם ונאסרה אכילתן רק לכהנים שהם משרתי ה' ובא בזה ענש מיתה למעלתם ולתכלית האזהרה כדי שלא יעכבו אצלם. ולא באה האזהרה ולא ענש בענין המעשרות כי זה היה כנגד חלקם המגיעם בארץ.
<h2>דף לט:</h2>
המצוה נ"ד מצות אכילת הפסח בליל ט"ו [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ו, רמב"ם הל' קרבן פסח פרק ח'] לשון הר"ם בספר המצות צונו לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והוא שיאכל צלי [שמות י"ב ח', רמב"ם שם ה"ד, פסחים צ"ה ע"א], ושיאכל בבית אחד [שמות שם מ"ו, רמב"ם קרבן פסח פרק ט' ה"א]. ושיאכל עם מצה ומרור [רמב"ם שם פ"ח ה"א], והוא אמרו ית' [שמות י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים וגו', ויש למקשה להקשות עלי ולומר למה זה מנית אכילת פסח מצה ומרור במצוה אחת, ולא מניתם בשלש מצות, שאכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה. אומר אליו, אמנם היות אכילת המצה מצוה בפני עצמה אמת, כמו שאני עתיד לבאר [בסהמ"צ לר"מ עשין קנ"ח], וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה כמו שזכרנו. אמנם המרור הוא נמשך לאכילת מצה [צ"ל הפסח], ולא ימנה במצוה בפני עצמה. ראית זה, שבשר פסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא יזדמן, והמרור לא יאכל כי אם בהזדמן בשר הפסח, מפני אמרו [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ואלו נאכל מרור בלתי אכילת בשר לא עשינו כלל, ולא נאמר שכבר עשינו מצוה אחת והיא אכילת מרור. וכתו' במכילתא [בא פ"ו] צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש [מצה] ומרור ר"ל שהמצוה זו כללה, ושם נאמר מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח [נשמט כאן מחמת הדומות, ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח], כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור, בפסח [כנראה תיבת "בפסח" טעות סופר, או הכוונה בחג הפסח] ת"ל יאכלוהו, ושם [מכילתא שם] נאמר יאכלוהו, מכאן אמרו פסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע, כי עקר המצוה אכילת הבשר, כמו שנ' [שמות שם] ואכלו את הבשר בלילה הזה, ומרור מן הדברים הנמשכים אחר בשר הפסח והמחוייבים לו, כמו שיתבאר מאלו הפסוקים למי שיבינם, והראיה הנגלית על זה העקר הנכתב בתלמוד והוא אמרם [ק"כ ע"א] מרור בזמן הזה דרבנן, כי מן התורה לא יתחייב אכלו בפני עצמו, ואמנם יאכל בהזדמן הפסח. וזאת ראיה נגלית מבוארת שהוא מן הנמשכים אחר המצוה (א)לא שאכילתו מצוה בפני עצמה ע"כ. כבר בארנו [מצוה נ"ג] הכונה בשחיטת הפסח שיהיה קרבן לה' ושיהיה נאכל להעתיקם מאמונת המצרים, ובאה המצוה לאכלו על מצות ומרורים לזכרון שעבודם אמנם פרטי החקים הנאמרים באכילתו כבר באר הר"ם הטעם בזה פמ"ו משלישי [מור"נ] ז"ל ואמנם החקים המיוחדים בפסח והוא שנאכל צלי אש בלבד ובבית אחד ועצם לא תשברו בו [שמות י"ב מ"ו], כל אלו טעמן מבואר, כי כמו שהמצוה [צ"ל שהמצה] מפני החפזון כן הצלי בגלל החפזון, כי אין שם פנאי לתקן תבשילין ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמיו ולהוציא מה שבהם נאסר, כי כבר זכר עקר הענין בכל אלו והוא, אמרו [שמות י"ב א'] ואכלתם אותו בחפזון, ואין עם החפזון פנאי לשבור עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השולח עד שישוב, שאלו כלן מעשה התרשלות והפנאי, והכונה היתה להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם, ולא יוכל לצאת עם המון העם, ויוכלו להזיקו והתנכל [צ"ל ולהתנכל] לו, וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין, כמו שאמ' [שם י"ג י', ושמרת] ושמרתם את החקה הזאת למועדה. אבל היותו בלתי נאכל אלא למנוייו [זבחים נ"ו ע"ב], הוא לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על אוהביו ועל קרוביו ועל מי שיזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן. ואמנם היות אסור לערלים [שמות י"ב מ"ח] כבר בארוהו החכמים ז"ל שאמרו [שמו"ר פי"ט ה'] הם בטלו מצות מילה כאשר ארך עמדם במצרים, וכאשר צוה אותו במצות הפסח והתנה בו שלא ישחט אלא אחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו, ואז יקרב לעשותו מלוכלך, והיה דם המילה מתערב עם דם הפסח לרוב הנמולים כאשר אמרו [שמו"ר שם]. ואל זה רמז באמרו [יחזקאל ט"ז ו'] מתבוססת בדמיך דם פסח ודם מילה ע"כ. ויראה לי שהכונה כשאין שוחטין אותו אלא למנוייו, כי בחבורת האנשים יתעוררו במכוון בענין הפסח, ויתברר הדעת האמתי עם הכונה בו שימנו אנשים יוכלו לאכלו. ולא יאכל על השבע [ע' ע"א], וכאשר לא יאכל על השבע יתעוררו על המכוון בו. אמנם אמרם [קי"ט ע"ב] שאין אוכלים שום דבר אחר אכילת הפסח, כדי שישאר טעם הפסח בפיו, ויתעורר במכוון בו. אמנם טמא וערל שהוא משומד לערלות שאין אוכלים זה [זבחים כ"ב ע"ב ותוד"ה ערל], מבואר הכונה להיותו קדש.
<h2>דף מ.</h2>
המצוה נ"ו שנצטוינו לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ח] לשון הר"ם בס"ה צונו באכילת בשר פסח שני ליל ט"ו באייר על מצה ומרור, והוא אמרו ג"כ [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ותלמוד זאת המצוה התבאר בפסחים [צ"ה ע"א] ומבואר הוא שלא תתחייב לנשים כי כמו ששחיטתו בלתי מחייבת להם כמו שבארנו [בסהמ"צ לר"מ עשין נ"ז ולפנינו מצוה נ"ה] כן אכילתו בלא ספק ע"כ. ממחלוקת דברי רבותינו [מחלוקת רבי ור' נתן ור"ח בן עקביא בפסחים צ"ג ע"א הובא במצוה הקודמת] יתבאר כונת שחיטת הפסח ואכילתו כי כאשר הענין מחוייב לכל אחד ואחד לכונה שכבר כתבנו [למעלה מצוה נ"ג] והיות הענין צורך גדול לחזק אמונות אמתיות ולהרחק מן האמונות הכוזבות, בא במצות עשה זה עונש כרת, ובא לכל אחד ואחד אשר לא יכלו לעשות הפסח מצות פסח שני למכוון בו, ונתאמת בדברי רבותינו שהוא חובה ולא רשות, לכונה שכתבנו. אמנם לפי שעקר ההערה והשלמות לאנשים ולא לנשים, לא באה מצוה פסח שני לנשים בתורת חובה רק רשות [צ"א ע"ב].
<h2>דף מ:</h2>
האזהרה קכ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קכ"ה, קרבן פסח פ"ח ה"ד] הוזהרנו מלאכול קרבן פסח מבושל או נא כי אם צלי אש. והוא אמרו [שמות י"ב ט'] אל תאכלו ממנו נא וגו'.
<h2>דף מא:</h2>
האזהרה קע"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קע"ב, מאכלות אסורות פ"א ה"א וה"ב] הוזהרנו מלאכול בהמה טמאה והוא אמר ית' [דברים י"ד ז'—ח'] [אך] את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' [ו]את הארנבת ואת השפן ואת החזיר. ואמנם שאר בהמה טמאה לא בא להם לאו בבאור, אך מאמרו [ו]כל [בהמה] מפרסת פרסה [וגו'] (ו)מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו ידענו שכל מי שאין בו כלל השני סימנין מוזהר מלאכלו, אבל הוא לאו הבא מכלל עשה ונתבאר שהוא עשה. והעקר אצלנו [פסחים מ"א ע"ב וש"נ] לאו הבא מכלל עשה עשה ואין לוקין עליו. ואמנם אסרנו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחמר כי אמרנו אחר שחזיר וגמל שבהם סימן טהרה אחד לוקין עליהם קל וחמר לשאר בהמה וחיה טמאה שאין להם כלל סימן טהרה שלוקין עליהם. ושמע לשון סיפרא [תו"כ שמיני דשרצים פ"ג ה"א, ספרי ראה פיס' ק"א בשינויים] בכל זה אמ', אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מניין ת"ל את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו', אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה מניין, ודין הוא מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן וכו', נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מק"ו. ונמצא מצות עשה שבהן מן הכתוב ומצות לא תעשה מק"ו. אבל זה הק"ו אמנם הוא לגלויי מלתא בעלמא כמו שזכרו בבתו מאנוסתו, לפי מה שנבאר במקומו [לא תעשה של"ו]. ולזה כל מי שיאכל כזית מבשר בהמה טמאה מאיזה מין שיהיה לוקה מדאורייתא ודע זה, ע"כ. כונת אזהרה זו עם האזהרות שבאו במאכלות אסורות כבר באר הר"ם פמ"ח משלישי [מו"נ] ז"ל כל מה שאסרתו תורה מן המאכלים מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עליו מה שיסופק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב. ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך ודם הפסולת והמותרות ברוב, כמו שימאסהו התורה לרוב לכלוכו והזנתו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכולוכים ואפילו בשדות במחנה כ"ש בתוך המדינה. ואלו היתה מותרת אכילת החזיר היו השוקים וגם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא כמו שנראה ארצות הצרפתים היום, כבר ידעת אמרם [ברכות כ"ה ע"א] פי חזיר כצואה עוברת דמי. וכן חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושריפתו היתה יותר ראויה מאכילתו. וכן הדם והנבלה קשים להתעכל ומזונן רע, וידוע שהטרפה תחלת נבלה היא [רמב"ם שם פ"ד ה"ו—ט']. ודע שאלו הסימנין ר"ל העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות [ו]סנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותן סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, אמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המגונה, ע"כ. ואשר יטענו עלינו המתענגים במאכלים אסורים כאשר נאמר להם טעם אסורי מאכלות, יאמרו כי דברים רבים נאסרו עלינו אשר הם בתכלית השלמות למזון האדם להעמידו בבריאות להשיבו אל הבריאות כעין החומט הנקרא טרטוג"ה, וכן קצת מיני דגים טמאים שהן יותר חשובים מאותן שיש להם סנפיר וקשקשת וכן בשר יונקי החזירים. נראה לנו להשיב להם בזה כי גם אם יהיה כדברים שהמאכלים ההם טובים הזהירה התורה בהם על דרך הרוב, באשר רוב הנמצא מן הדברים שנמצא בהם סימני האסור מאכלים רעים. עם הכונה גם כן כי המאכלות אסורות שהוזהרנו עליהן מהם שהן רעים ומזיקין מצד איכותן, ומהם אעפ"י שאינן רעים הן נמאסים והורחקו עלינו לסבת מאוסן. ומהם שאם הם טובים לבריאים הם משמינים ומעכירים החמר, מצד זה הם מונעים דקות השכל ועיונו. וזאת היא הסבה היותר נכבדת בענין מאכלות האסורות, כי אם יהיה המאכל מזיק לגוף הוזהרנו ממנו כדי להעמיד הגוף בבריאות למען נפשנו. ר"ל למען נוכל להשתדל ולעסוק בתורת ה' ולא ימנענו דבר. והמאכלות שהם משמינים ומעכירים החמר, אעפ"י שהם טובים לקצת מגזים ומעמידים הבריאות הם מונעים הבריאות האמתי. ר"ל בריאות הנפש וחייה כמו שכתבנו. ולכונה זו רמזו רבותינו בילמדנו [תנחומא שמיני ו', תנ"ב שם י"ד, ויק"ר פי"ג ב'] ובמדרש תלים מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם [איוב י"ב י"ח] ר' תנחום בן חנילאי אומר התיר להם את האסורים את השקצים ואת הרמשים, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לבני ביתו תנו לו כל שמבקש, ראה האחר והיה לחיים, א"ל כך וכך מאכל יאכל כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא מה זה, לזה אתה אומר לא יאכל כך וכך ולאותו אחד אמרת יאכל כל מה שהוא מבקש, א"ל הרופא לזה שהוא לחיים אמרתי לכם זה יאכל וזה לא יאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי כל מה שמבקש תנו לו שאינו לחיים. וכן הקב"ה התיר להם השקצים והרמשים ואת כל העברות לפי שהם לגיהנום. אבל ישראל שהם לחיים אמר להם והייתם קדושים כי קדוש אני [ויקרא י"א מ"ד], אל תשקצו את נפשותיכם [שם שם מ"ג]. את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם [שם], למה שהם לחיים שנאמר [דברים ד' ד'] ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וכו'. מבואר הוא מכונת זה המאמר שמיתה וחיים שאמר הוא מיתת הנפש וחייה. ונתברר לנו מזה שעקר האזהרות האלו באו לחיי הנפש. ומאשר בבשר החזיר יש בו יותר לפקפק משאר המאכלות, אמר הנביא אוכלי בשר החזיר [ו]השקץ והעכבר יחדו יספו [ישעיה ס"ו י"ז].
<h2>דף מב.</h2>
האזהרה קצ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ח, חמץ ומצה פ"א ה"ה] הוזהרנו מלאכול הדברים שיש בהן ריח חמץ, אעפ"י שאינן לחם, ככותח הבבלי והמורים וכיוצא בהן שנאמר [שמות י"ב כ'] כל מחמצת לא תאכלו, ולשון מכילתא [דרשב"י] כל מחמצת וגו' לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהו חייבים עליהם ת"ל חמץ, מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור למה בא[ו] לעבור עליהם בלא תעשה. וכבר נתבאר בפסחים [מ"ג ע"א] שעם היותם אסורין ומוזהר מאכילתן לא יתחייב על אכילתן מלקות אלא אם כן היה בהם חמץ כזית בכדי אכילת פרס. ואם היה בהם ערוב חמץ פחות מזה השעור לא יתחייב האוכלם מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זאת מבוארת בעצמה כאזהרה הקודמת. אמנם לא בא ענש גדול בתערובת, לפי שאין האדם נמשך באכילת התערובת כאשר ימשך באכילת החמץ עצמו, אמנם יש מלקות כאשר יאכל שיעור כזית מן האסור בתוך אכילת פרס, שאז יש בו טעם האסור וממשו, וכן הדין בכל האסורים.
<h2>דף מד:</h2>
האזהרה ר"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ב, הל' נזירות פ"ה ה"ה] הוזהר הנזיר משתות יין או השכרים שיש בתחלת תערובתם מן הענבים. והוא אמרו ית' [במדבר ו' ג'] וכל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה על זה, ואמר שאפילו החמיץ היין והשכר שיש בו תערובת אסור לו לשתותו. והוא אמרו [שם] חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. ואין זה הלאו מצוה בפני עצמה, שאלו אמר יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה היינו מונים אותן בשני לאוין, ואמנם אמר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה הרחקה מן היין. ונתבאר בגמרא נזירות [ל"ז ע"א, רמב"ם פ"ה ה"ד] שאמר משרת ענבים לאסור טעם כעקר. והראיה על היותם מצוה אחת הוא כי כשישתה היין והחומץ אינו לוקה שתים כמו שיתבאר אחר זה [מצות עשה ר"ו] כל זמן שישתה הנזיר רביעית יין או חומץ לוקה.
<h2>דף מו:</h2>
האזהרה שכ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ג, שביתת יו"ט פ"א ה"א] הוזהרנו מלעשות מלאכה בראשון של פסח, והוא אומ' [שמות י"ב י"ט] כל מלאכה לא יעשה בהם. האזהרה שכ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ד, רמב"ם שם] הוזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של פסח והוא אמרו [שמות שם] כל מלאכה לא יעשה בהם, רצה לומר הראשון והשביעי. האזהרה שכ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ה, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום עצרת, והוא אמרו [ויקרא כ"ג כ"א] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ו, רמב"ם שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראש השנה, והוא אמרו בו [ויקרא שם כ"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ז, שביתת עשור פ"א ה"א] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אמרו ית' [ויקרא שם כ"ח] כל מלאכת עבודה לא תעשו. והעובר על אזהרה זו ביום הכפורים חייב כרת כמו שבאר הכתוב [שם שם ל'], ובשוגג יקריב חטאת קבועה. האזהרה שכ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ח, שביתת יו"ט שם] הוזהרנו מעשות מלאכה בראשון של חג הסכות, והוא אמרו בו [ויקרא שם ל"ה] כל מלאכת עבודה לא תעשו. האזהרה שכ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ט, שביתת יום טוב שם ה"ה] הוזהרנו מעשות מלאכה ביום שמיני של עצרת, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ג ל"ו] כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שאלו ששה ימים טובים כל מי שיעשה איזו מלאכה שתהיה באיזה יום שיהיה מהם לוקה, אלא אם כן תהיה המלאכה ממה שיצטרך באכל נפש, כמו שבא הכתוב באחד מהם [שמות י"ב י"ט] אך אשר יאכל וגו', והוא הדין לשאר ימים טובים, ע"כ. כונת אסור מלאכה בימים אלו להתעורר בכונת הימים האלו בפסח ובסכות להערה על השגחת ה' שהיא דבקה בנו, ובעצרת ובמתן תורה ובראש השנה לעורר האדם בתשובה. ולא בא ענש גדול בעשיית מלאכה בימים אלו כמו שבאה בעשיית מלאכה בשבת, לפי שהשבת הוא יסוד אמונת תורתנו כמו שבארנו, ועקר היום הוא להוראת השביתה, ולפיכך הוצרך ענש גדול בעשיית מלאכה לשמירת השביתה. וביום הכפורים כי הוא יום מיוחד לנפש, כל מונע שלמות נפשו הוא בהכרת. והותר בששת הימים האלו אוכל נפש מה שאין כן בשבת, לפי שעקר רוב הימים האלו לשמחה. עם הכונה בו שאם היה אוכל נפש אסור בימים האלו לפעמים יהיה יום טוב בשישי או ביום ראשון לשבוע ויצטרך להכין לשני ימים מאד, והבשר והתבשיל שנשתהו יותר מיום אחד יזיקו מאד, ותורתנו השלמה לא עמסה עלינו מצוה שתהיה עלינו לטרח.
<h2>דף נח.</h2>
המצוה ל"ז להקריב במקדש שני כבשים בכל יום [סהמ"צ עשין ל"ט] שנאמר [במדבר כ"ח ד'] את הכבש האחד תעשה בבקר וגו'. אמנם ענין הקרבנות כתב הר"ם בפ' ל"ב בשלישי [מורה נבוכים] וז"ל כשתתבונן בפעלות האלקיות ר"ל הטבעיות, יתבאר לך מהם תחבולות ה' וחכמתו בבריאת בעלי חיים, והדרגת תנועת האברים ושכונתם קצתם בקצתם, וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו מהדרגת עניני כלל האיש ענין אחר ענין, והמשל בהדרגת תנועתיו ותכונת האברים וכו'. וכמו זאת ההדרגה בעצמה עם המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאם, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש [שמות י"ט ו'] בידיעתו יתעלה, כמו שביאר ואמר [דברים ד' ל"ה] אתה הראית לדעת וגו' וידעת היום והשבות וגו' [שם שם ל"ט], ולהנתן לעבדתו כמו שאמר [שם י"א י"ג] ולעבדו בכל לבבכם, ואמר [שמות כ"ג כ"ה] ועבדתם את ה' אלקיכם, ואמר [דברים י"ג ה'] ואותו תעבודו. והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם שהיו מעמידין בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים להיכלות ההן העשוים לכוכבים כמו שבארנו [מו"נ שם פכ"ט]. לא גזרה חכמתו וערמתו המבוארת בכל בריותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו לפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא בזמנו זה שיקרא לעבודת ה', ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו יתעלה, וצונו לעשותם לו יתעלה, וצונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש [שמות כ"ה ח'], ושיהא מזבח לשמו מזבח אדמה תעשה לי [שם כ' כ"ד], ושיהא קרבן לו, כי יקריב מכם קרבן לה' [ויקרא א' ב'], ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו זובח לאלקים יחרם וגו' [שמות כ"ב י"ט], כי לא תשתחוה לאל אחר וגו' [שם ל"ד י"ד], והפריש כהנים לעבודת בית המקדש אמר [שם כ"ח מ"א] וכהנו לי, ע"כ.
וממאמרים רבים מרבותינו יתבאר טעם הקרבנות כטעם הר"ם, אמר במדרש אליהו רבה [סדא"ר (פכ"ח) פכ"ט] וכי יש רעבון לפני המקום, אלא לא עשיתי דבר זה אלא כדי להרחיק ע"ז מכם, הה"ד [ויקרא י"ז ד'] ואל פתח אהל מעד לא הביאו. בויקרא רבה [ויק"ר פכ"ב ח'] משל לבן מלך שהיה אוכל נבלות, ולרוב רגילותו בהן לא היה יכול המלך להפרישו וצוה לאכלן על שלחנו. ונמצא בהגדה ריש לקיש אמר מוטב שיקריבו לשם שמים ואל יקריבו לשם ע"ז. במדרש תנחומא [תנחומא אח"מ י"א] איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו [ויקרא י"ז ג' ד'], א"ר ישמעאל מפני מה, שהיו להוטין אחר ע"ז אסר להן לשחוט חוץ מאהל מועד. ובספרי [פנחס פיס' קמ"ב, ע"ש] צו את בני ישראל את קרבני לחמי [במדבר כ"ח ב'] למה נאמר, לפי שהוא אומר [במדבר כ"ז ט"ז] יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקידתו על בניה, ואמרה לו בבקשה ממך הזהר על בני, אמר לה עד שאת מפקידני על בני [פקדי בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון, כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מפקדני על בני] [נשמט מחה"ד והוספתי ע"פ הספרי] פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באל נכר, וכן הוא אומר [דברים ל"א ב'] כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלקים אחרים, לכך נאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי. ושמעתי בשם קצת מבעלי העיון כתבו בענין כונת הקרבנות דברים לא נתבררו לי, כי אין בדברים ההם דבר מועיל לחזוק אמונה או להשיג דעת אמתי, או לחזוק קיום התורה והמצות. אך מדעתי, הדעת שיש להם בביאור זה ראוי להרחיקו לפי אמונת דעת תורתנו, לפי שיראה שהם נטו בכונת הקרבנות אל הורדת כחות עליונים לכן לא אכתוב דעתם.
ואמנם אכתוב הדברים אשר נפל בהם בין קצת המעיינים על באור הר"ם בכונת הקרבנות. אמרו אם הכונה בקרבנות כדעת הר"ם ואין להם כונה כלל בעצמם, מה נאמר בקרבנות האבות שנאמר בהם לריח ניחוח לה' [בראשית ד' ד']. וביחוד אמרו מה נאמר במנחת הבל ששעה אל מנחתו והיה יחיד, עד שאי אפשר לומר בו שהיה כן להעתיק דעת ההמון. וכן מה נאמר ברבוי המצות שבאו בקרבנות ובפרטיהן בשבתות ובחדשים וברגלים ובחוטאים ובטמאים ובקרבנות שבאו ביחידים אנשים שרידים, כגון כהן גדול ונשים, וכן מה נאמר ביעודים יעדו הנביאים לעתיד שישובו הקרבנות אם אין להם ענין מכוון לעצמם. וכן מה נאמר בלשון הכתוב באמרו [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאשי.
וקודם שאבאר הענינים האחרים אבאר הפסוק, כבר בארנו במצות תפלה [עשין י"ט] שהכונה בעבודת ה' לשלמות נפשנו למען נדבק בה' והדבקות בה' יהיה. או בהערה שכלית שזה יביא אל השלמות, או במחשבה או במעשה שיסיר אמונת דעות בלתי אמתיות. ולפי זה הדרך אמרו בספרי [דברים פיס' פ"ה] ובו תדבקון [דברים י"ג ה'] הפרישו עצמכם מעבודה זרה והדבקו בה'. וכל מעשה שיעשה להעתק אמונה כוזבת, ייוחס הדבר ההוא להתקרבות או להדבקות אל ה' יתעלה באשר יהיה זה סבה להתקרב אליו, ולפי זה איננו זר לבאר לפי כונת הר"ם אמרו את קרבני לחמי לאשי, כי כאשר יעתיקם זה מענין ע"ז ראוי ליחסו אל לחם ה'. עם מה שיתבאר שהקרבנות בצד מה היו להערה שכלית שהוא מזון הנפש, ומן הראוי שייוחס זה אל לחם ה'. וכן "ריח ניחוחי", וכן לזכרון לפני ה' [שמות ל' ט"ז], כי כל הערה שכלית תהיה לריח ניחוח לה' ולזכרון, ומן המבואר ג"כ בביאור לחמי לאשי ולריח ניחוחי, שה' צוה במעשה הקרבנות להעתיקם ממה שהורגלו בו, ושיקריבו אליו כל מה שיקריבו, א"כ ראוי שיתואר זה אליו, ולפי זאת הכונה אמרו רבותינו במנחות [ק"י ע"א] בא וראה מה כתוב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהם אל ולא אלקים אלא לה', שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין. לחלוק הכונה בזה מבוארת, כי "אלקים" שם משותף יאמר על הגלגלים, וכדי שלא יחשב בזה כי ההקרבה והקטור למלאכת השמים כעבודת הקודמים.
והדבר אשר יקשה מענין הקרבנות האבות, עם העיון האמתי יראה שאין בענין זה סותר לכונת הר"ם. וזה כי דבר ידוע הוא כי האבות והנביאים לאמת ולחזק אמתת מציאות האלקות בלבבם, היו מתארים קצת תוארים, ומדברים בהרחבת לשון בתארים, ועושים קצת מעשים אשר ענינים אלו. ודברים אלו לא יותרו להמון בשום צד, אך צריך להזהירם מאלו התארים והדברים ועשיית המעשים ההם להרחיק האמנת הגשמות הקרובה להמון. אמנם האבות והנביאים עם שלמותם ודבקות שכלם בשם, היה לבם נכון ובטוח לבל יפלו במכמורת דמיונות הדעות הכוזבות, הלא ידעת מאמר רבותינו אמרם [בר"ר פכ"ז א'] גדול כחם של נביאים שמדמין צורה ליוצרה, והיה הפלגת זה המאמץ להרחיק דבר זה מההמון, אמנם מה שמדמים צורה ליוצרה, תמצא במראות הנביאים שהיו מתארים השגתם במציאות ה' בישיבה, גם בתאר אדם. וכבר ידעת מאמרים רבים ואזהרות רבות בתורה להרחיק דבר זה. אמר [דברים ד' ט"ו] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. וכמה אזהרות באו בעניני ע"ז להרחיק כל אלו הענינים כמו שיתבארו במקומם. וידעת מאמר הנביא אמרו [ישעי' מ' כ"ה] ואל מי תדמיוני ואשוה. וכן רבים. וידעת ג"כ אמרם בהרחקת הדבור שמור רגלך וכו' [קהלת ד' י"ז], אל תבהל פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים [שם ה' א' וצ"ל על פיך]. ואמר דוד [תהלים ס"ה ב'] לך דומיה תהלה, ואמר [שם ד' ה'] אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, וכן פסוקים רבים.
וידעת מאמר רבותינו [ברכות ל"ג ע"ב] בספור התוארים כי גם האל הגבור והנורא אלו לא אמרה משה רבינו ע"ה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא אמרינן להו. התבונן איך אמרו שאעפ"י שאמרם משה רבינו לא אמרינן להו אלמלא תקנינהו אנשי כנסת הגדולה. וכן ידעת אזהרת הקמת מצבה [דברים ט"ז כ"ב], ואמרו רבותינו [ספרי דברים פיס' קמ"ו] מצבה שהיתה אהובה לאבות שנואה לבנים, וכן ידעת אזהרת נטיעת אילן אצל מקדש [דברים שם כ"א] לתכלית הרחקה מענין מנהגיהם. ואם הדבור בתארים והקמת המצבה אשר אין בו דבר מורגש גשמי להמון כענין הקרבנות הוזהר מן ההמון ליראת דמיון התגשמות, כ"ש שהיה מן הראוי להרחיק מהם ענין הקרבנות, אף כי לא יביא בהן מצוה אם לא לפי הכונה אשר באר הר"ם לרוב הרגלם בדברים ההם והיה קשה להעתיקם, וצוה ה' שיעשו הקרבנות אליו ולשמו. על צד הכונה השנית כמו שבאר הר"ם. אמנם הקמת המצבות ונטיעת האלנות לא היה דבר מורגל לכל ההמון, ודי להם באזהרה לבד אך בענין הקרבנות שהורגלו בזה הרבה הוצרכו להעתיקם בענין אשר ירחיקם מן האמונות הקודמות, והוא כאשר נאמר בו [ויקרא א' ב'] לה', וגם התנו בה הדברים ירחיקום מן המורגל כפי מה שמבואר בתורה, ובאה הקבלה האמתית [זבחים מ"ו ע"ב] והוא שצריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם זבח, ושהזבח לה', ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח ניחוח בלבד, ושיהיה זה נחת רוח בפני הקב"ה. אמנם שתהא השחיטה לשם זבח, ושהזבח לה' כדי שלא יחשב בו מחשבה אחרת כמו שבארנו כאשר נאמר על הקרבנות לה', ושיקטירו לאישים להוראה שאין אכילה למעלה, ושהקטרתו לריח נחוח בלבד להערה שכלית שהיא ריח ניחוח לפני ה' כמו שבארנו. גם באו אזהרות בענין הקרבנות להרחק מן הדעות והאמונות הקודמות, וזה שלא ישחטו אלא במקום מיוחד [זבחים מ"ח ע"א], ועונש גדול למי ששוחט בחוץ [ויקרא י"ז ד', זבחים ק"ו ע"א]. וכן שלא יקריבו רק אנשים מיוחדים לעבודת ה' שפתיהם ישמו דעת ותורה יבקשו מפיהם [מלאכי א' ז'], והם ילמדו דעת את העם לכונת הקרבנות.
ומה שיקשה ג"כ רבוי המצות בענין הקרבנות בשבתות וברגלים ובחוטאים ובטמאים בימי טהרתם, אפשר שאלו הדברים היו קדומים ומורגלים להם ונצטוו שיעשו לשם לפי הדרך שבארנו. או אפשר כי כאשר גזרה חכמת ה' לצוותם על הקרבנות לפי הכונה שכתב הר"ם, היה מחכמת ה' שיבא הצווי בקרבנות בדרך שיושכל בהם ענין, ר"ל שיתעוררו במעשה הקרבנות על דבר אשר בשבילו יבאו הקרבנות, וזה כי העולה שכלה כליל להעלות ריח ניחוח, להערה שההתקרבות אל ה' בכליון ענין חומרי וגופני, וישאר ברוחו לבד העולה היא למעלה, ואז יהיה להם לריח ניחוח לה'. ויש קצת רמז ג"כ כאשר כל העולות שהם ממין הבהמה היו זכרים, והקרבה בחלב ודם, שהדם העמדת החי, והחלב הוא מיטב בעל חיים, ויהיה רמז להמעטת דמו וחלבו אשר בזה חיי גופו והם סבת חטא האדם. וזאת כונת רב ששת שהיה אומר [ברכות י"ז ע"א] ביום התענית בזמן שבית המקדש קיים היה אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריב ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהיה חלבי ודמי שנתמעט ממני כמונחים על המזבח ותרצני. ואל זאת הכונה אמרו רבותינו [מנחות ק"ד ב'] נפש כי יקריב מכם קרבן לה' [צ"ל ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', ויקרא ב' א'] מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ועם הכונה שכתבנו במה שיש מן ההערה בקרבנות נמצא כאלו מקריב נפשו לה'. ובילמדנו [תנחומא תצוה י"ד] אמר הקב"ה בני לא מפני שיש אכילה ושתיה לפני אמרתי לכם אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחים לפני כריח ניחוח. ובספרי [ספרי במדבר פיס' קמ"ג] כשם שנאמר ריח ניחוח בשור [ויקרא א' ט'] כך נאמר ריח ניחוח בצאן [שם שם י"ג] וכך נאמר בעוף [שם י"ז] ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וללמדך שאין לפניך אלא שיאמר ויעשה רצונו, וכן הוא אומר [תהילים נ' י"ב] אם ארעב לא אומר לך וגו', שומעני יש לפניו אכילה ושתיה ת"ל [שם שם י"ג] האוכל בשר אבירים ואם אמרתי זבח לי תודה בשביל שאעשה רצונך.
הנה בארנו שיש הערה בקרבנות במעשה עצמו, וכן יש הערה בדברים אשר יבאו עליהם הקרבנות, כי אשר יבאו על שגגת חטא יעוררו לכלות פשע ולהתם חטאת [דניאל ט' כ"ד] והר"ם מורה צדק באר טעם בקצת פרטי הקרבנות פ' מ"ו משלישי [מו"נ] ולא נכתוב כל לשונו הנה באשר יארך הענין, וכבר כתבנו פעמים כי מה שנכתוב מלשון הר"ם הוא במה שנתעורר במאמריו הצודקים על באור פסוק מן התורה או הנביאים ומאמרי רבותינו, ואעפ"י שיש הערה במה שכתב לכונת הקרבנות, מאשר יארך לנו הענין יספיק לנו כשנזכור הפסוקים שבאר בהם הר"ם כונתנו בענין הקרבנות, והם [מו"נ] פ' ל"ב ופ' מ"ה ופמ"ו משלישי.
ועתה נכתוב בקצור חלוקות הקרבנות במעשיהם, ונביא תחלה מה שמצאנו בילמדנו [תנחומא צו ד'] יש בו קצת הערה על מעשה הקרבנות, וזאת תורת זבח השלמים [ויקרא ז' י"א] זש"ה [תהלים פ"ה ט'] אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום, אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבים לו קרבנות ולנו לא אמר [כלום, אמר] להם הקרבנות אינם אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתוב בה שלום צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות שנ' [שם כ"ט י"א] ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום, ומה דבר זאת תורת זבח השלמים. ולמה נאמר "זבח השלמים" שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל לאביהם שבשמים, היאך העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם, אלא בתודה, בא וראה העולה היתה כלה כליל לאישים. והחטאת היה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים, אבל לישראל לא היה ממנה הנאה, וכן האשם, אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח וחזה ושוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין המזבח ובין הכהנים. לפיכך נקראת זבח השלמים שנעשית שלום לכל.
וזאת [תנחומא צו ה'] תורת זבח השלמים כשהיו מקריבים זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנ' [במדבר ו' כ"ה] ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ואם [תנחומא שם ו'] על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה [ויקרא ו' י"ב] ראה היאך הקב"ה סולח עונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה והקריב על זבח התודה. אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, ומי שאין לו פר יביא איל. ומי שאין לו איל יביא שה, ומי שאין לו שה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מאלו יביא סלת. ומי שאין לו סלת ולא כלום יביא דברים שנ' [הושע י"ד ג'] קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ותאמר שהוא מקובל. אמר הקב"ה הן ונשלמה פרים שפתינו. למה שאין תשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודאה, לכך נאמ' אם על תודה יקריבנו. וזאת [תנחומא שם ז'] תורת זבח השלמים את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאין היו באים על העברות אשם כשהיה מי הוא מקריבו היה מקריבו על עונות, שנאמר [עזרא י' י"ט] ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. והחטאת היה בו על השגגה שנא' [במדבר ט"ו כ"ה] וחטאתם לפני ה' על שגגתם. עולה היה באה על הרהור הלב שנ' [איוב א' ה'] והשכים בבקר והעלה עולות וגו' כי אמר וגו' וברכו אלקי' בלבבם וגו'. אבל התודה כשהיתה באה על חנם היתה באה. אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל הקרבנות. אמר דוד [תהלים נ' כ"ג] זובח תודה יכבדנני, יכבדני אינו אומר אלא יכבדנני, שני פעמים בעולם הזה ובעולם הבא. ואחר שהבאנו זה המאמר נאמר כי שלשה מינין חלוקין יש במעשה הקרבנות, העולות היו כלן כליל וכבר בארנו מה שיש בהן מן ההערה. והחטאות היו נאכלין לכהנים מלבד האמורין שהיו קרבין, לכונה שכבר כתבנו, והשלמים היו נאכלים לבעלים מלבד חזה ושוק שנתן לכהנים.
ומה שצריך שנתעורר עליו כי בכל מוספי החדשים והרגלים וראש השנה ויום הכפורים וברוב הקרבנות היה בהן קרבן חטאת. ובקרבנות התמידין ומוסף שבת לא היה בהם חטאת, ורבותינו בארו בשבועות פרק ראשון [שבועות ב' ע"א] על מה הם מכפרים, ואמרו [תו"כ שמיני מכילתא דמלואים ה"ג] שרוב החטאות היו שעירי עזים בעבור שחטאת ישראל היה בשעיר רמז למכירת יוסף. וכבר כתב הר"ם פ' מ"ו משלישי לחלק זה המאמר דברים יש בהם תועלת בהערת הקרבנות. ואשר יראה לי מה שלא בא קרבן חטאת בשבתות ובתמידין. כי התמידין באו לכונה שכתב הר"ם לפי הרגלם. ואינן באים על חטא, והיו כלם עולות, לכונה שכבר כתבנו בעולות, ורבותינו אמרו [תנחומא שם ועוד ויק"ר פ"ז ג', תנחומא תצוה ט"ו] על עולה שבאה על הרהור הלב. וזה הענין, ויבואר לכונה שכתבנו בעולות כי הם להערה נפשית, והחטא הגדול בנפש הוא הרהור הלב, וכן נראה לי שמוסף שבת לא היה בא על חטא, אך לכונה שכתבנו בתמידין, ואפשר שזה היה דבר מורגל להם להוסיף ביום הידוע להם ליום אידם קרבן אחד למוסף.
ויש לנו הערה בענין קרבן מוסף אשר יבא בשבת, והוא כי הקרבנות היו באים בענין זריחת השמש ושקיעתו [יומא ס"ב ע"ב, תמיד ל"א ע"א], שקרבן של שחר היה מצותו משיאור היום [תמיד ל' ע"א] ועד ד' שעות [ברכות כ"ו ע"ב וש"נ] שעליית השמש נראית. וקרבן של בין הערבים היה משבע שעות ולמעלה [פסחים נ"ח ע"ב ועוד] שנראית התחלת שקיעת השמש. ומפני שהן היו עושים מהשמש האלוק הגדול היו מקריבים אליו בעת זריחתו לתועלת המושג להם בזריחת השמש, וכן בעת שקיעתו, שכל זה מצד תנועת השמש. ולפי כונה זו יראה לי שבארו רבותינו שתהא שחיטת התמידין כנגד השמש וזה אמרם [תמיד ל"א ע"ב] שנים ליום עולה תמיד [במדבר כ"ח ג'], מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערבים על קרן מזרחית צפונית נתון על טבעת שניה. והיתה הכונה בזה שישחטו כנגד השמש לשם ה'. לעורר שה' הוא סבת הכל. ובימי המנוחה אפשר שהיו מוסיפין קרבן אחד לעת עמידת השמש כדרך שבארו רבותינו בירושלמי [ירוש' ברכות פ"ד ה"א] בזמן התפלות, כמו שכתבנו במצות התפלה [עשין י"ט]. ולפי זה הדרך היה בא מוסף בשבתות ובראשי חדשים ובמועדים, אמנם בא בראשי חדשים חטאת מה שאין כן בשבת, מפני שזה היה צריך לכפרה, כי רבים חוטאים בענין חדוש הלבנה ומכונים לעשות פעולותיהם או להמנע מהם לפי חדוש הלבנה, ולמען לא ייחסו לה אלקות בא בו חטאת לכפר על ההרהור ההוא, ובא בו לה' כמו שבאר הר"ם פ' מ"ו משלישי [מו"נ] כתב וז"ל, וכאשר חשש שידמו בשעיר ראש חודש שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצרים (מהקריב) [שמקריבים] ללבנה בראשי חדשים, באר לנו שזה למצות ה' לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם אחרי שהימים ההם אינם ר"ח ואין להם סימן טבעי יבדילם, אבל התורה נתנה אותם בהסכמה, אבל ראשי חדשים של לבנה [אינם] מהנחת התורה, והאומות היו מקריבים בהם (לריח) [לירח] כמו שהיו מקריבים [לשמש] בעת זריחתו, ובעת באו במעלות ידועות כמו שהתפרסם בספרים ההם, ומפני זה חדש הלשון בזה השעיר ונאמר בו "לה"' להסיר המחשבות ההן הנתלות בלבבות ההן החולים חליים נאמנים ע"כ.
ונשוב לבאר ענינו, כבר בארנו מה שצריך בו חטאת לכפרה, וכבר באר הר"ם טעם למה נאמר בו לה' מה שאין כן בשעירי רגלים, ויראה לי שמפני שברגלים היו מתקבצין כלם, היה בא במוסף חטאת לכפר על קצת מאמיני דעות בלתי אמתיות, מפני היותם במעלות ידועות מזריחת הלבנה, ומפני זה צריך בו חטאת אבל אין צריך בו לה' כמו שצריך בר"ח כמו שבאר הר"ם. ואשר יחזק כונתי זאת כי בקרבן יום הכפורים אעפ"י שהיה בו חטאת לא נאמר בו חטאת, כאשר אינו במעלה, ואעפ"י שיש טעם אחר בענין בכורים במה שלא נאמר בו "חטאת" כמו שנבאר במקום המצוה [לקמן עשין מ"ד]. ושבת איננו יום ידוע, ולא קבוץ הכל כמו ברגלים מפני זה לא בא בו חטאת, זה מה שיראה לנו בענין זה. אמנם בענין היעודים לעתיד בקרבנות [בנבואת יחזקאל פמ"ג פמ"ה ופמ"ו] הוא לפי המכוון בקרבנות שהכל ידעו את ה' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמו [מלאכי א' י"א]. ונאמר בהגדה [תנחומא אמור י"ט ויק"ר ט' ז'] שכל הקרבנות עתידין ליבטל חוץ מקרבן תודה וזה מבואר הכונה.
וראיתי להביא הנה ענין בנין המזבחות והקרבת הקרבנות והקמת מצבות כמה שנמצא שהיו עושין קודם מתן תורה לפי הקבלה ולפי מה שנמצא בתורה, אמרו רבותינו [עבודה זרה ח' ע"א] שאדם הראשון הקריב קרבן. ואמרו [שם ושבת כ"ח ע"ב] ששור שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו. קין הביא מנחה מפירות האדמה [בראשית ד' ג'], ואמרו רבותינו [תנחומא בראשית ט'] שזרע פשתן היה ולא שעה ה' אל מנחתו. נח כאשר יצא מן התיבה העלה עולות מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור [בראשית ח' כ']. ואברם כאשר נראה לו השם בנה מזבח, ולא תמצא שם הקרבת קרבן אלא ויבן מזבח לה' [שם י"ב ז' וז"ל, ויבן שם מזבח לה']. וכן כאשר ישב באלוני ממרה תמצא [שם י"ח] ויבן שם מזבח, ולא תמצא בשום מקום הקרבת קרבן עד העקדה שהקריב האיל תחת בנו וקרא שם המקום ה' יראה [שם כ"ב י"ד]. ויעקב במראה הסולם [בראשית כ"ח י"ח—י"ט] לקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה וקרא אותו בית אלקים, וכן כאשר בא שלם עיר שכם הציב מזבח ויקרא לו אל אלק' ישראל [בראשית ל"ג כ']. ואחר מעשה דינה אמר לו אלקי' [בראשית שם ל"ה א'—ג'] קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל וגו', ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלקי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח וגו'. וכשנראה לו בבאו מפדן ארם [שם ל"ב כ"ט] ויברך אותו ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא וגו' ויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה וגו' ויעל מעליו אלקי' וגו' ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו וגו' [שם ל"ה י"א—י"ד], וכאשר נתבאר [צ"ל נתבשר] על בנו [שם מ"ו א'—ד'] כתב ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה וגו', ויאמר אנכי האל אלקי אביך אל תירא מרדה וגו', אנכי ארד וגו', ואחר מלחמת עמלק תמצא באדון הנביאים [שמות י"ז י"ד ט"ו] ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ונאמר בהגדה [תנחומא בשלח כ"ח] אמר להם משה לישראל הנס הזה שעשה לכם הקב"ה בשבילו עשה, למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו נס. וראיתי להביא הנה מה שנאמר בענין ההוא במלחמת עמלק [ר"ה כ"ט ע"א] והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל [שמות י"ז י"א] וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא [לפנינו, אלא לומר לך] כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. ויהי ידיו אמונה עד בא השמש [שם שם י"ב] שהיו [מכאן בתנחומא שם] מחשבין את השעות באצטרוגליא מה עשה משה העמיד גלגל חמה ולבנה וערבב שפתותיהם [צ"ל שעותיהם], שנ' [חבקוק ג' י"א] שמש ירח עמד זבולה, וכל זה קודם מתן תורה.
אמנם נשוב לענין הקרבנות, אחר מתן תורה נאמר [שמות כ"ד א'—ו'] ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו' ונגש משה לבדו וגו', ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' וגו'. ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו', ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק וגו'. ונאמר בהגדה [תנחומא צו א'] כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים [תהלים פ"ט ז'], אמר הקב"ה אלו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי שיקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן מישראל, ובסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת (אומרת) על ישראל [פסוק דהי"ב ב' ג'] זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ר' יוחנן אומר אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
וראיתי לכתוב הנה מה שכתב אחד מחכמי ישראל למלך הכוזר על ענין הקרבנות [הכוזרי מאמר שני פכ"ה כ"ו]. אמר הכוזרי ארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר [במדבר כ"ח ב'] את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי, ואמ' על הקרבנות כי הם קרבן לה' ולחמו וריחו. אמר החבר מה שאמר "לאשי" מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם והריח ניחוח אשר הם מיוחסים [שם, מיוחסים [אלי אמנם הם] לאשי] לאשי, ר"ל האש הנפעלת לדברו ית', אשר מאכלה הקרבנות, ואח"כ יאכלו הכהנים שאר חלקה, והכונה בזה תקון הסדר כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום, ושים דמיון הענין האלקי הנפש המדברת החולה [לפנינו, החלה, וצריך לתקן, החונה] בגוף טבעי בהמי, כאשר נשתוו טבעיו ונסדרו כוחותיו העליונים והתחתונים סדור נכון לענין יותר נעלה מענין הבהמות, היה ראוי שיחול מלך השכל אצלו להורות אותו ולישרו ולהתחבר לו כל עת שישוב הסדר ההוא. וכאשר יפסד הסדר יפרד ממנו. ובמדומה לכסיל, כי השכל צריך למאכל ולמשתה ולריח, בעבור שהוא רואה אותו כי הוא מתמיד בהתמדתם [ו]נפרד בהפרדם. ואיננו כן, אכן הענין האלקי מטיב לכל, רוצה הטוב לכל, ובעת שיסדר דבר ויכוין לקבול הנהגתו, ולא ימנע ממנו לאצול עליו אור וחכמה ודעת, וכאשר יפסד סדורו לא יקבל האור, ויהיה הפסדו. והתעלה הענין האלקי מהשיג אותו שנוי או הפסד. בכל מה שיש בסדר העבודה מהעבודות והקרבנות וההקטרה והזמירות והמאכל והמשתה, על תכלית הטהרה והקדושה נאמר [צ"ל עד שנאמר] בהם עבודת ה' ולחם אלקיך וזולת זה (מאכל), והכל כנוי לרצונו כסדר הטוב באומה והכהנים וקבול מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, הוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם אך מאכלם לנפשותם. כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר יהיה נתקן, ואחר כך יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול הקוח יתקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתקנו ג"כ כל[י] העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם מן הדפקים והעצבים והורידין. וכללו של דבר שיהא המזג כלו מתוקן ויהיה מזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים שנ' בהם [דניאל ב' י"א] די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ויחול בגוף חול מלכות והנהגה לא חול מקום, והיא [לא] נהנית מן המזון ההוא במאומה, כי הוא נעלה ממנו. והענין האלקי לא יחול כי אם בנפש מקבלת שכל, והנפש לא תתחבר כי אם ברוח חם טבעי, אי אפשר לו בלתי מקור שיקשר בו כהקשר הלהב באש [צ"ל, בראש] הפתילה, ודמיון הפתילה הוא [הלב, והלב] צריך אל משך הדם, והדם לא יהיה כי אם בכלי העכול, על כן הוצרך אל האצטומכא וכבד ושמשיהם, וכן יצטרך הלב אל הריאה והגרון והאף והקרום והמיתר המניע למיתר החזה לעבדת הנשימה, להשוות מזג הלב באויר הנכנס והעשן היוצא, והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות וכלי היציאה והשתן, והיה הגוף מכל אשר זכרנו. והוצרך אל העתקת הגוף ממקום למקום לבקש מה שצריך אליו ולברוח ממה שיזיקהו, וכלים שיביאו וידחו מעליו, והוצרך אל הידים והרגלים, והוצרך אל יועצים מכירים מתרים במה שירא ממנו ויקוה אותו, יודעין מה שהיה, כותבין ומזכירין מה שעבר ליזהר מכמוהו ועתיד [צ"ל, לעתיד] או לקוותו, והוצרך אל החושים הנראים הנסתרים [צ"ל, והנסתרים], והיה הראש מחניהם בעזרת הלב והמשכתו, והיה הגוף כלו מסודר אחר שב להנהגת הלב שהוא המחנה הראשון לנפש, ואם תחול המוח הוא חול שני במצוע הלב. וכן נסדר החיות האלקיות, כאשר אמר יהושע [יהושע ג' ו'] בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם, נפעלה האש בחפץ אלקי' ברצותו באומה, והיתה אות קבול מנחתם ותשורותם, כי האש ההוא הדק הנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות, והיה מקום חולה שומן חלב הקרבנות ועתרם ועשן הקטרת והשמנים, כדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בש[ו]מן ובשמן, כחום הטבעי אשר נתלה בדק השמן מהדם. וצוה ית' במזבח העולה ומזבח הקטרת והמנורה, ואחר כן העולות וקטרת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, מזבח העולה להדבק בו האש הנראית הגלויה, ומזבח הזהב לאש היא יותר קלה ודקה, אבל המנורה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשלחן להדבק הטובות הגופניות, כמו שאמרו רבותינו [ב"ב כ"ה ע"ב] הרוצה להתחכם ידרים הרוצה שיתעשר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. וכל אלו עבודות לארון ולכרובים, אשר הם במעלת הלב והריאה מרחפת עליו, והוצרך לאלה כלים ושמשים כמו הכיור וכנו ומלקחים ומחתות וקערות וכפות ומנקיות וסירות ומזלגות וזולת זה. והוצרך אל דבר שישמור אותם המשכן והחצר ומכסהו, ולשמור הכל חצר המשכן וכליו. והוצרך אל נושאים לכל אלה, ובחר האלקי' לאלה "בני לוי" בעבור שהם הקרובים, כל שכן מעת העגל שנ' בהם [שמות ל"ב כ"ו] ויאספו אליו כל בני לוי ובחר בגדול שבהם והוא אלעזר [הכהן, והוא נושא] לגדול שבדברים והדק שבהם, כמו שאמר [במדבר ד' ט"ז, והובא בשיבוש] ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המשחה וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המאור וגו', אשר אלה שנתלתה בהם האש הדקה ואור החכמה והדעת, ועוד אור הנבואה באורים ובתומים. ולגדולה שבכתות הלויים אחריו והם "בני קהת" [ל]שאת האברים הפנימיים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם [במדבר ג' ל"א], ובהם נאמר [שם ז' ט'] כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כאשר אין לאברים הפנימיים עצמות שעוזרים על נשיא(ו)תם, אבל הכחות והרוחות נושאין אותה במה שדבק בהם. ולמי שתחתם מהלוים והם בני גרשון נשיאת האברים הדקים [שם, הרכים] החיצונים יריעות המשכן ואהל מועד ומכסהו ומכסה התחש ומסך [במדבר ד' כ"ו], ולמי שתחתם והם בני מררי [ל]שאת האברים הקשים קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו [שם שם ל"א], ונעזרו שתי הכתות בנשיאתם בעגלות כמו שאמר [שם ז' ז'—ח'] שתי העגלות לבני גרשון וארבעת העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם, כל זה כסדר ותבונות חכמה אלקית. ואיננו גוזר חלילה שהכונה מהחכמה הזאת הוא הסדר אשר זכרתיו, אבל מה שהוא נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקי' ית', ומי שקבלה קבול שלם מבלי שיתחכם בה [בשכלו הוא מעולה ממי שיתחכם בה], וחקר אך מי שנטה מהמדרגה העליונה היא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי חכמה, משיעזבם מסברות רעות ולספקות המביאות אל האבדון. אמר הכוזרי [שם פכ"ז כ"ח] הפלאת החבר במה שדמית אלא שהראש וחושיו לו שמעתי לו דמיון ולא לשמן המשחה. אמר החבר, אמת הוא ששורש החכמה מופקד בארון אשר במעלת הלב, והם [שם ושם] עשרת דברים ותולדותם, והוא התורה מצדו כמו שאמר [דברים ל"א כ"ו, ושמתם] ושמת אותו מצד ארון ברית ה', ומשם תצאנה שתי החכמות חכמת התורה [ונושאיה הכהנים] וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים, והמה היו כמו היועצים המכירים המזהירים את האומה והמזכירין והכותבים, והם ראש האומה ע"כ.
ואעפ"י שכבר כתבנו לפי דעתנו מה שיש בו די בכונת הקרבנות, ראיתי לכתוב הנה מה שהיה מוסכם זה ימים עם חברנו מענין הקרבנות, שמשל הקרבנות הם על דרך מלך עם משרתיו. ואמרנו שהתמידים וענין המוספים, כמו שנהוג להקריב קרבנות למלך שתי סעודות ביום, וביום מועד יוסיפו לו מנה יפה, וזה המין הראשון בקרבנות, וזה בא מכלל העם. המין השני, שהיחידים לפי הערתם ונדיבותם ישלחו קרבנות ומנחות אל המלך לבלתי סבה רק לאהבתו, ולפי זה הדרך בא מנהג הנדבות, החלק השלישי, אם חטאו למלך או חטא מנהיגם, ישתדלו כלם להקריב קרבנות לרצותו, ובדרך זו באו שעירי עבודה זרה כאשר שגגו בית דין והורו בע"ז, מביא כל שבט פר ושעיר. וכן כאשר חטא היחיד ישתדל להקריב קרבנות לו לכפר פניו במנחה, ובדרך זו באו חטאות ואשמות ליחיד. המין הרביעי, כאשר עמד איש זמן רב לא ראה פני המלך, בסבת מה, או מאשר איננו ראוי לבא בהיכל המלך בעת שיהיה ראוי לבא, יקדים פניו בקרבנות, ובדרך זו באו קרבן זב וזבה ויולדת ומצורע, עם ההערה במצורע ויולדת שמקריבין קרבנות להודות לשם שהצילם מן הפגעים. גם במצורע ויולדת באו הקרבנות לכפרה כי מה שאמרו רבותינו [ערכין ט"ו ע"ב] שהצרעת בא על לשון הרע, וזה אמת, מצד מה כי ידוע כי המדות עושות רושם בלחות, וידוע כי לשון הרע הוא חולי בנפש מליחה ארסיית רעה, כי רוע התכונה ההיא, ולכן תחדש היותר רע שבחלאים. וכן אמרו [נדה ל"א ע"ב] ביולדת שאי אפשר שלא תחטא בשפתיה מרוב הצער. ומפני שכלל הקרבנות הערה לתשובה ולהתעורר אל המעשים הטובים, אמרו רבותינו שהעולם עומד בסבת הקרבנות, כי עיר פרא אדם יולד [איוב י"א י"ב] ואי אפשר שהאדם בתחלת עניינו ישכיל ויבין הענינים, אך לפי המעשים שיעשום אם לטוב או הפכו ימשכו כונת הלב, ואין ספק כי כל עושה מעשה ישתדל לדעת לאיזה תכלית יגיע המעשה ההוא. ומפני זה כשבטלו הקרבנות תקנו תפלות כנגד תמידין [ברכות כ"ו ע"ב] שבדבור ההוא יהיה ג"כ הערה לעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי מי שישים כונתו בתפלה יסתכל בשלשה דברים שאמרו עליהם רבותינו [אבות פ"ב מ"א] שהמסתכל בהם אינו בא לידי עברה. ומכאן נתבאר שכונת הקרבנות ג"כ לזה הענין להתעורר בפחיתות חמרו, והיות חמר האדם הקרוב כחמר שאר בעלי חיים הקרוב, ובראותו סוף בהמה לשחיטה [אבות פ"ב מ"א], יבין וישכיל כי סוף כל אדם למות [ברכות י"ז ע"א] ובראותו איך בא הצווי בחלקי הקרבנות לעשותם, ישים אל לבו מן המצוה, וישכיל מן מוצא דבר, כי גדול הוא על כל אלקי' נפלאים מעשיו, ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל.
המצוה נ"ג שחיטת הפסח ביום י"ד [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ה], שנאמר [שמות י"ב ו'] ושחטו אותו כל קהל וגו'. ענין מצוה זו להקריב כבש של פסח בי"ד בניסן ומי שעבר על זאת המצוה במזיד חייב כרת, שנ' [במדבר ט' י"ג] והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ונכרתה. וכונת מצוה זו היתה לפי שעמדו ישראל בין המצרים שהיו עובדים למזל טלה, כמו שהעיד הכתוב [בראשית מ"ו ל"ד] כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ות"א [תרגום אונקלוס בראשית מ"ג ל"ב] פירש ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין, גם ישראל יצאו בניסן שהוא ממשלת מזל טלה צוה ה' לשחוט הצאן להעתיקם מן האמונה ההיא, ושיהיה הפסח לה' לכונת הקרבנות גם כן. ואל זאת הכונה רמזו רבותינו [שמ"ר פט"ז ב'] אמר [שמות י"ב כ"א] משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מעבודה זרה. ובאה מצות השחיטה בעזרה [זבחים נ"ו ע"ב] כשאר קדשים, לכונת הקרבנות, ובא בו עונש כרת מה שאין כן בשאר מצות עשה מלבד מילה [כריתות ב' ע"א], כי ידוע הוא כי העונשין הן על העברות הנעשות מצד החמר, אמנם בטול מצות עשה אין בו פעל חמרי רק בטול ההערה לבד, אמנם אם בבטול ההערה אפשר שתוליד אמונה רעה, כאשר אפשר להולד בענין יציאת מצרים אם יאמינו שזה מכח המזל, אז יהיה בטול ההערה מבוא לאמונה רעה, וראוי לענש גדול, לפיכך בא כרת במצות שחיטת הפסח. וכן כאשר עם בטול עשה ימשך ענין חמרי, אז ראוי לעונש לפיכך בא כרת במצות המילה, אשר אחת מכונות המילה למעט פעל הכחות הגופניות המסבבות חטא ועון, כמו שיתבאר במקומו [עשה י']. ויראה לי שאחד ממופתי מצרים היה מיתת הבכורות, לפי שהיו עובדים למזל טלה, וטלה הוא הראשון והבכור למזלות לפי התחלת חכמי התכונה [עי' פדר"א פ"ו, ספר יצירה פ"ה מ"ב, ברייתא דמזלות במ"ד ח"ב עמ' י"ב, רמב"ם יסוה"ת פ"ג ה"ו], ומתו בכוריהם להוראה שאליהם [צ"ל אלוהיכם] אינו יכול להצילם. וזהו אמרו [במדבר ל"ג ד'] ובאלקיהם עשה ה' שפטים. ויורה על כן פסוק אלה מסעי אמר [שם] ומצרים מקברים וגו', ובאלקיהם עשה ה' שפטים, כמו ראש דגון נופל לפניו ארצה [שמואל א' ה' ג']. באלה שמות רבה [שמ"ר פט"ז ב'] משכו כלומר משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן צאו ושחטו אלקיהם של מצרים, ועשו פסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם.
<h2>דף נט:</h2>
המצוה פ"ב. להקב"ה צווי הכהנים לאכול (לחם) [בשר] הקדשים [סהמ"צ לר"מ עשין פ"ט, רמב"ם מעה"ק פרק י' הלכה א'], ר"ל החטאת והאשם. והוא אמרו [שמות כ"ט ל"ג] ואכלו אותם אשר כופר בהם. וכתוב בסיפרא [תו"כ שמיני פרק ב' הלכה ד'] מניין שאכילת קדשים כפרה על כל ישראל ת"ל [ויקרא י' י"ז] ואותה נתן לכם לשאת וגו', הא כיצד הכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. ומתנאי המצוה הזאת שזאת האכילה שהיא מצוה אמנם תהיה ליום ולילה עד חצות, ואחר זה תאסר אכילת החטאת ההוא או האשם אמנם תהיה אכילתה מצוה בזמן המוגבל. ומבואר הוא שזאת המצוה מיוחדת בזכרי כהונה גם כן בלתי מיוחדת לנשים, כי קדשי קדשים שבא בהם זה הכתוב לא יאכלום הנשים, אמנם שאר קדשים קלים הם יאכלו לשני ימים ולילה אחד, זולתי תודה ואיל נזיר כי הם ליום ולילה עד חצות אעפ"י שהם קדשים קלים [זבחים נ"ה ע"א] ויאכלום הנשים כ"ג אלו הקדשים הקלים ואכילתם ג"כ מחוייבי המצוה [נשמט וכן ג"כ תרומה הנה אכילתה נגררת אחר המצוה]. אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת הבשר חטאת ואשם, כי זה בשר חטאת ואשם בו תשלום כפרת המתכפר, כמו שבארו, ובא בו הכתוב באכילה מה שלא בא לקדשים קלים ולא לתרומה, וכן היא מחוייבת לה ואוכלה עושה מצוה. וכתוב בסיפרא [צ"ל ספרי קרח פיס' קט"ז] עבדת מתנה אתן את כהונתכם לעשות קדשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש מה עבודת מקדש במקדש מקדש את ידיו ואח"כ עובד, אף אכילת קדשים מקדש את ידיו ואח"כ אוכל ע"כ. כונת מצוה זו ככונת מצוה הקודמת. שלפי מעלת הקרבן יהיה חלק ה' ממנו, וכן יכבד הקב"ה כפי הונו. אמנם שקדשי קדשים נאכלים לזכרי כהונה לא לנשים מבואר. ואמנם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים באכילה זו נאמין זה כשאר עניני התורה, עם היות הכונה בזה שבאכילת הקדשים המלמדים דעת את העם ומישרים ארחותם תשלם כפרת הבעלים, וזאת כונת הפסוק שאמר [ויקרא י' ז'] ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליכם, וידוע הוא שעקר כפרת החטא בתשובת החטא וודויו אמנם אמרם שהקדשים בגבולים כעבודה במקדש זה מבואר, ולמעלתם צריך קדוש ידים, אמנם אכילת קדשים קלים ותרומה נתן להיות טרף לכהנים להם לביתם, לפיכך יאכלו הנשים ג"כ.
האזהרה קמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קמ"ה, פי"א מהל' מעשה הקרבנות ה"ה] הוזהרנו מלאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה ואפילו לכהנים, והוא אמרו הנה בפסוק זה [דברים י"ב י"ז] בקרך וצאנך [נשמט כאן קטע מחמת הדומות, כאלו אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך בקרך וצאנך, ובא הפרוש ועי' ספרי פיס' ע"ב] לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שעובר בלא תעשה, ולוקה. וכן אוכל קדשים קלים חוץ לחומה לוקה גם כן. כמו שנתבאר בגמרא מכות [י"ז ע"א במשנה] כי האוכל דבר חוץ למקום אכילתו לא תוכל לאכול בשעריך קרינא ביה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת במה שכתבנו, ולפי מעלת הקדשים בא מקום אכילתן חלוק זה מזה.
האזהרה קי"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ו, הל' קרבן פסח פ"א ה"ז] הוזהרנו מלעכב אמורין של פסח בלתי הקרבה עד שיפסלו בלינה ויהיה נותר, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ח] ולא ילין חלב חגי עד בוקר. והוא הדין לשאר אמורין. ולשון מכילתא [משפטים] ולא ילין חלב חגי בא ללמד על החלבים שהם נפסלים בלינה על גבי הרצפה. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר אמר [ויקרא ל"ד כ"ה] ולא ילין לבקר [זבח] חג הפסח, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יתעורר בכונת קרבן הפסח, כי אלו היה יכול לשהותו לא היה מתעורר בעת אכילת הפסח שיהא [אולי צ"ל שלא יהא] קרבן רק שמחת אכילה לבד.
<h2>דף סג.</h2>
האזהרה קט"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קט"ו, הלכות קרבן פסח פ"א ה"ה] הוזהרנו מלשחוט כבש הפסח על חמץ, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג י"ח] לא תשחט על חמץ דם זבחי. וכבר נכפלה אזהרה זו בזה הלשון עצמו [צ"ל לא תשחט כו' שם ל"ד כ"ה]. וענינו שבעת שחיטת הפסח [צ"ל והוא בין הערבים] לא יהיה חמץ ברשותו לא אצל השוחט ולא אצל הזורק ולא אצל המקטיר ולא אצל אחד מבני החבורה. וכל מי שהיה מהם חמץ אצלו בעת ההיא לוקה. ובמכילתא לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, ע"כ. כונת אזהרה זו להתעורר ולעמוד על כונת הפסח שהוא לשתי כונות, האחת לזכר פסח מצרים שפסח ה' על בכורי ישראל והכה בכורי מצרים, וטלה שהוא הבכור והראש במזלות אשר היו עובדין לו לא הגין על בכוריהם, גם בעת מלחמתו לקו בכוריהם, ולזכר זה צוה הכתוב לשחטו ולהקריב אמוריו לשם ה'. והשנית לפי שישראל יצאו במזל טלה, למען לא יחשבו לו ממשלה ואלהות צוה לשחוט ולאכול מה שהיה תועבת עובדי הטלה, כאמרו [שמות ח' כ"ב] כי תועבת מצרים כל רועה צאן. וכאשר ידע שהוזהר שלא יהיה החמץ קיים בעת שחיטת הפסח יתעורר שבשחיטת טלה זה בא למה שהוא כונת אזהרת החמץ, והוא לזכר יציאת מצרים, ויתעורר במכוון בו כמו שכתבנו, עם מה שיש בזה הערה שבשחיטת הזבח לה' צריך שלא יהיה החמץ קיים, וכבר ידעת משל החמץ והשאור על יצר הרע באמרם שאור שבעסה מעכב [ברכות ז' ע"א].
<h2>דף סז.</h2>
המצוה ל' לשלח הטמאים מן המקדש [סהמ"צ לר"מ עשין ל"א. רמב"ם ביאת מקדש פרק ג'], שנאמר [במדבר ה' ב'] וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. ענין מצוה זו להוציא הטמאים מן המקדש שמחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה [פסחים ס"ח ע"א], אשר דמיונה לדורות עזרה, ובספרי [במדבר פיס' א'] וישלחו מן המחנה אזהרת הטמאים שלא יכנסו למקדש, ונכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו [דברים כ"ג י"א] וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה [ספ"ז נשא ה' ב'], וכתב הר"ם בפ' מ"ז משלישי [מורה נבוכים] כונת מצוה זו ליראה מן המקדש ולמעט ההליכה בו. ואשר נראה לי ג"כ שזה היה לקדושת המקום, ולפי המכוון ממנו שיצטרך להרחיק משם העפושים, וכן שלא יכנסו בו בטומאת הגוף והעפוש, כי זה מה שימנע מן המכוון ממנו. ותמצא כי לפי מעלת המקומות ולפי גודל הטומאה הורחקו הטמאים כל אחד לפי הענין הנמצא בו [כלים פ"א מ"ח כה"ע שם, תוספתא כלים ב"ק פ"א, רמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה], וזה כי המצורע שהוא מוליד עפוש גדול, והוא מן החולאים המדביקים משולח חוץ לג' מחנות. וזבין וזבות ונדות ויולדות שאין בהם עפוש, אמנם יש בהם מותר רע והנוול בטומאה משולחים חוץ לשתי מחנות, למעלתן בקדושתן, אמנם לא היו משולחים מן המחנה השלישי, שזה דבר מצוי והאדם רגיל בזה ולא יעפש כמו שיעפש הצרעות. וטמא מת והמת עצמו שאין בזה לא חולי ולא עפוש מורגש מותר להכנס בהר הבית, והחיל משולחים ממנו גוים וטמאי מת ובועלי נדות, עזרת ישראל ועזרת נשים משולחים ממנו טבול יום אבל לא מחוסר כפורים, ומעזרת ישראל לפנים אין נכנסין בה מי שלא טהר טהרה גמורה, וזה להוראה שאין נכנס לפנים אלא הטהור טהרה גמורה.
האזהרה ע"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ח, הל' ביאת מקדש פ"ג ה"ג] הוזהר כל טמא מהכנס במחנה לויה אשר כיוצא בו לדורות הוא הר הבית כמו שבארנו בתחלת מסכת כלים [כלים פ"א מ"ח ופי' הר"מ שם], ושם נתבאר אסור הטמאים להר הבית. והכתוב שבא באזהרה זו והוא אמרו בטמא מקרה לילה [דברים כ"ג י"א] לא יבא אל תוך המחנה. ובגמרא פסחים אמרו [ס"ח ע"א] ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה כמו שבארנו בל"א ממצות עשה, ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, מתקיף לה רבינא ואימא אידי ואידי במחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אם כן לכתוב קרא ולא יבא אל תוך המחנה, ר"ל שהיה לו לומר לא יבא אל תוכה. המחנה למה לי ליתן לו מחנה אחרת והיא מחנה לויה, כי הוא גם כן לא יבא אל תוכה. ולשון ספרי [כי תצא פיס' רנ"ה] לא יבא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה, ע"כ. כונת אזהרה זאת ככונת האזהרה הקודמת, ולפי מעלת וקדושת המקום בא עונש הטמאים, שהנכנס למקדש בטומאה בכרת כמו שבארנו ובהר הבית באזהרה [רמב"ם ה"ח וה"ט].
<h2>דף עא.</h2>
האזהרה קי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ח, הל' קרבן פסח פ"ג הי"ג] הוזהרנו מלהשאיר כלום מבשר חגיגה אשר יקרב יום י"ד כפי מה שנתבאר בששי מפסחים [פסחים ע"א ע"א וע"ב] ליום השלישי אכל יאכל [אולי צריך לתקן אלא תאכל] תוך שני ימים. והוא אמרו [דברים ט"ז ד'] לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב. ובא הפירוש המקובל בזה הפסוק [תו"כ צו פי"ב ה"ד וה"ה] לא ילין מן הבשר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים יכול ליום אחד כשהוא אומר לבקר לבקרו של שני. ועל זאת החגיגה אמר ית' [דברים ט"ז ב'] וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר. והנשאר מזאת החגיגה של יום י"ד ליום שלישי ישרף, כי הוא בכלל נותר, ולזה אין לוקין עליו ע"כ. ובאה מצות קרבן החגיגה עם שחיטת הפסח, כדי שיאכל בשר הפסח בליל ט"ו כפי הכונה שבו, ויהיה בשר החגיגה לשמחת הרגל. ובאה האזהרה שלא להשאיר בשר החגיגה עד שלשה ימים, מפני שהוא קדש צריך שיאכל בעוד שיעמוד טעמו בו בשלשה ימים, כי כל בשר נפסל טעמו בשלשה ימים. עם הכונה כדי שיאכל ביום הראשון שהוא יום טוב.
<h2>דף פב:</h2>
המצוה פ"ג להקב"ה, צונו לשרוף קדשים שנטמאו [סהמ"צ לר"מ עשין צ', רמב"ם הל' פסולי המוקדשים פי"ט ה"א] והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. ובגמרא שבת [כ"ה ע"ב] התחילו לבאר [מפני] מה אסור שריפת שמן תרומה שנטמא בי"ט. ואמר בזה שבתון עשה הוא ועוד יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וענין זה המאמר שעשיית מלאכה בכל יום [טוב] אסורה והעושה אותה עובר על מצות עשה שהיא בטלה, והוא אמרו ית' בי"ט [ויקרא כ"ג כ"ד] יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, ועבר על מצות לא תעשה כי הוא עובר על אזהרה. והוא אמרו [שמות י"ב ט"ז] כל מלאכה לא יעשה בהם, ר"ל בי"ט, ושריפת קדשים טמאים אמנם הוא מצות עשה, ולזה לא הותרה שריפתם בי"ט מפני העקר הנזכר, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ושם נאמרו ג"כ דברי' ז"ל כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כן מצוה לשרוף שמן תרומה שנטמא ע"כ. וענין מצוה זו לקדשת הכהנים ומעלתם נאסרה להם התרומה שנטמאת, גם למעלת הקדשים שיהיו נשמרים מכל גאול וטנוף, ואחר שה' צוה עליהם ואחר שהוא בשר קדש אין ראוי להאכילו לזרים ואין צריך לומר לכלבים, ולכן באה בו מצות השריפה שלא להכשל באכילתו. ולא באה בזה מצות פדיה ויאכל לזרים כמו שבא בבעלי מומין, כי בעלי מומין אעפ"י ששם קדש עליהם אין קדושתם קדושה גמורה, אחר שלא הקריבום לה' לפיכך תסתלק קדושתם בפדיון, אמנם בשר הקרבן לא נסתלק לעולם ממנו קדושתו.
<h2>דף פג.</h2>
המצוה פ"ד להקב"ה, צונו לשרוף הנותר [סהמ"צ לר"מ עשין צ"א, רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ט]. והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ז] והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באשר ישרף. ובבאור אמר באמרו ית' בכבש הפסח [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. אמרו במכילתא [דרשב"י שמות שם] בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים [פ"ד ע"א] ומכות [ד' ע"ב, ט"ז ע"א] וזולתם [סנהדרין ס"ג ע"א, שבועות ג' ע"ב, חולין פ"ב ע"ב, צ"א ע"א, קמ"א ע"ב, תמורה ד' ע"ב] אמרו בבאור דלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא ולזה אין לוקין עליו, ודין הפגול והנותר שוה כמו שאני עתיד לבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קל"ב] אחר שבאה הפגול בלשון הנותר ע"כ. ענין אסור הנותר ידוע, מפני שהוא דבר נפסד אין ראוי לאכילת הכהנים, וגם למעלת הקדשים שלא יזלזל בהם ויאבדם ביד כמו שעושין מהדברים הנבאשים. ועוד שאין ראוי לקדשי שמים להניחם שיפסדו, ובאה בו מצות השריפה ככונות שריפת קדשים טמאים. [מצוה פ"ג].
<h2>דף פד.</h2>
האזהרה קכ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קכ"א, הל' קרבן פסח פ"י ה"א] הוזהרנו מלשבור עצם מעצמות קרבן הפסח. והוא אמרו [שמות י"ב מ"ו] ועצם לא תשברו בו. והשובר אחת מעצמותיו חייב מלקות. ובבאור אמרו השובר את העצם בפסח טהור הרי זה לוקה.
האזהרה ק"כ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"כ, פסולי המוקדשין פי"ח ה"ט] הוזהרנו מלהשאיר כלום מקרבן תודה [עד הבוקר והוא אמרו] [ויקרא כ"ב ל'] (ו)לא תותירו ממנו עד בקר. ומזה למדנו ששאר קדשים כל מה שנשאר מהם לאחר זמן אכילתם שהוא נותר, וחייב לשרפו כי הוא נתק לעשה, ושרפתו מצות עשה כמו שבארנו במצוה צ"א ממצות עשה ע"כ. וקרבן תודה הוא שלמים כמו שמבואר בפרשת צו [ויקרא ז' י"א—י"ב, ט"ו] וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' ובשר זבח (תורת) [תודת] שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. ולא מצאתי בשום מקום מה הכונה באמת באמרו אם על תודה יקריבנו. והר"ם כתב פ"ט מהלכות מעשה הקרבנות [ה"ה] שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי [חגיגה ו]שמחה וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר ונדבה וזהו הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת [נזרו] והם באים עם הלחם וזהו הנקרא איל נזיר, ע"כ. והר"ם כתב בפירוש המשנה אם על תודה אם על דבר הודאה על נס הנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולי שנתרפא שהם צריכין להודות וכתוב בהם [תהלים מז' ק"ז כ' כ"א] יודו לה' חסדו [וגו'] ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים שלמי תודה שמם, ע"כ ובילמדנו [תנחומא צו ז', ויקרא רבה ט' ב'] זאת תורת זבח השלמים את[ה] מוצא וכו', אבל התודה [צ"ל שהיתה באה על הנס היתה באה, אמר הקב"ה חביבה עלי מכל הקרבנות ואף דוד אמר (תהלים נ') זובח תודה יכבדנני] (אל) יכבדני אינו אומר אלא יכבדנני שני פעמים בעולם הזה ובעולם הבא. ואם התודה באה על דבר הודאה כמו שבאר הר"ש כבר נראית מעלתה על שאר מיני השלמים, לפיכך אינה נאכלת אלא ליום ולילה, והיתה באה עם הלחם גם כן ואכילתו כאכילת התודה. ואם לא נקרא תודה אלא מפני שבא עם הלחם, היתה מעלתו על שאר השלמים כאשר כל מאכלו קדש כמו שבארנו והיתה אכילתן כחמר קדשי הקדשים. והיה בדעתנו לומר כי מפני שהיה רוב הלחם מצה ואכילת המצה אינה נאותה אלא ביומה, קבעו זמן זה גם כן לאכילת הבשר, אבל מאשר לא ראינו מבואר בכתוב אלא על הבשר כאמרו ובשר זבח וגו' לפיכך נראה לנו מה שכתבנו שהענין יש לו מעלה בעצמו. ומה שכתב הר"ש נראה מפשט הכתוב אמרו אם על תודה וגו' ואחר אמר ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו יאכל וממחרת והנותר מבשר הזבח ביום השלישי וגו' שמענו שאמרו אם על תודה וגומ' הוא ענין אחר בלתי נדר או נדבה. ולפי זה יתבאר מעלת התודה על שאר השלמים כי שאר השלמים באים לשמחה או בנדר ונדבה בלא שום סבה, לפיכך אין קדושתן גדולה כקדושת התודה והיו נאכלים לשני ימים ולילה אחד וכן הדין בבכור ומעשר.
האזהרה קי"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ז, הל' קרבן פסח פ"י הי"א] הוזהרנו מלהשאיר כלום מבשר הפסח למחרת היום, ר"ל יום ט"ו, והוא אמרו [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר, וכבר בארנו [סהמ"צ לר"מ עשה צ"א] שזה הלאו הוא לאו הנתק לעשה שנאמר [שמות י"ב י'] והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ובמכילתא אמרו [מכילתא דרשב"י שמות י"ב י'] והנותר ממנו בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו, ע"כ. וכונת אזהרה זו למען יתעורר באכילת הפסח בלילה ההוא במה שעשה לנו ה' בלילה הזה שהוציאנו מארץ מצרים, ואילו היה יכול להשאירו עד למחר לא היה נראה שתהיה לכונת הפסח רק לשמחת הרגל לבד.
<h2>דף פה.</h2>
האזהרה קכ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קכ"ב, הל' קרבן פסח פ"י ה"ג] הוזהרנו מלשבור עצם מעצמות פסח שני גם כן. והוא אמרו [במדבר ט' י"ב] ועצם לא תשברו בו, והשובר לוקה. ובגמרא פסחים [פ"ה ע"א] אמרו כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני, שאין ת"ל שכבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו, הוי אומר [אחד] עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.
<h2>דף פה:</h2>
האזהרה קכ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קכ"ג, הל' קרבן פסח פ"ט ה"א] הוזהרנו שלא להוציא כלום מבשר הפסח ממקום שמתקבצים לאכלו. והוא אמרו ית' [שמות י"ב מ"ו] לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. ולשון מכילתא [דרשב"י י"ב מ"ו, וכעי"ז במכילתא] חוצה [חוץ] ממקום אכילתו. ומה שיוציאו ממנו אסור לאכלו, והוא במקום טרפה בשוה. ובגמרא פסחים אמרו המוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה אף על פי שהוא בלא תעשה טהור והאוכלו הרי זה בלא תעשה. ושם נאמר המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיוציא הוצאה הכתובה בשבת ויתחייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זו לזרז על אכילתו, שאלו היה יכול להוציאו ממקום אכילתו תפרד החבורה, או אפשר שישכחנו במקום אחר. מפני זה אינו חייב עד שיניח. וטעם מצות האכילה בחבורה ואזהרת שבירת העצם בארנו במצות עשה [נ"ד].
<h2>דף צ:</h2>
האזהרה קנ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"א, פ"ג ממע"ש ה"ה] הוזהרנו מלאכול מעשר שני באנינות. והוא אמרו ית' [דברים י"ט ב'] לא אכלתי באוני ממנו. ולשון המשנה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין ודוי ואסורין לאונן, וכן כל אונן אסור לאכול בקדשים מזה הכתוב. וכן כתוב בתורה [ויקרא י' י"ט] ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת וגו'. וכבר נתבארו משפטי האנינות בח' מפסחים [צ"א ע"ב] ובב' מזבחים [ט"ז ע"א] וכל האוכל מעשר שני וקדשים באנינות לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו כי ידוע הוא כי מעשר שני וקדשים הם לשמחת הנפש, כי הדבר שהוא סבת שלמותה או הערת שלמותה הוא שמחתה וידוע שהאונן והמצטער לא יצטער ולא ישיג השגה אמתית. וכבר ידעת מה שאמר [שבת ל' ע"ב, פסחים קי"ז ע"ב] שאין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר [מלכים ב' ג' ט"ו] והיה כנגן המנגן וגו'.
<h2>דף צא:</h2>
המצוה נ"ג שחיטת הפסח ביום י"ד [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ה], שנאמר [שמות י"ב ו'] ושחטו אותו כל קהל וגו'. ענין מצוה זו להקריב כבש של פסח בי"ד בניסן ומי שעבר על זאת המצוה במזיד חייב כרת, שנ' [במדבר ט' י"ג] והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ונכרתה. וכונת מצוה זו היתה לפי שעמדו ישראל בין המצרים שהיו עובדים למזל טלה, כמו שהעיד הכתוב [בראשית מ"ו ל"ד] כי תועבת מצרים כל רועה צאן, ות"א [תרגום אונקלוס בראשית מ"ג ל"ב] פירש ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין, גם ישראל יצאו בניסן שהוא ממשלת מזל טלה צוה ה' לשחוט הצאן להעתיקם מן האמונה ההיא, ושיהיה הפסח לה' לכונת הקרבנות גם כן. ואל זאת הכונה רמזו רבותינו [שמ"ר פט"ז ב'] אמר [שמות י"ב כ"א] משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מעבודה זרה. ובאה מצות השחיטה בעזרה [זבחים נ"ו ע"ב] כשאר קדשים, לכונת הקרבנות, ובא בו עונש כרת מה שאין כן בשאר מצות עשה מלבד מילה [כריתות ב' ע"א], כי ידוע הוא כי העונשין הן על העברות הנעשות מצד החמר, אמנם בטול מצות עשה אין בו פעל חמרי רק בטול ההערה לבד, אמנם אם בבטול ההערה אפשר שתוליד אמונה רעה, כאשר אפשר להולד בענין יציאת מצרים אם יאמינו שזה מכח המזל, אז יהיה בטול ההערה מבוא לאמונה רעה, וראוי לענש גדול, לפיכך בא כרת במצות שחיטת הפסח. וכן כאשר עם בטול עשה ימשך ענין חמרי, אז ראוי לעונש לפיכך בא כרת במצות המילה, אשר אחת מכונות המילה למעט פעל הכחות הגופניות המסבבות חטא ועון, כמו שיתבאר במקומו [עשה י']. ויראה לי שאחד ממופתי מצרים היה מיתת הבכורות, לפי שהיו עובדים למזל טלה, וטלה הוא הראשון והבכור למזלות לפי התחלת חכמי התכונה [עי' פדר"א פ"ו, ספר יצירה פ"ה מ"ב, ברייתא דמזלות במ"ד ח"ב עמ' י"ב, רמב"ם יסוה"ת פ"ג ה"ו], ומתו בכוריהם להוראה שאליהם [צ"ל אלוהיכם] אינו יכול להצילם. וזהו אמרו [במדבר ל"ג ד'] ובאלקיהם עשה ה' שפטים. ויורה על כן פסוק אלה מסעי אמר [שם] ומצרים מקברים וגו', ובאלקיהם עשה ה' שפטים, כמו ראש דגון נופל לפניו ארצה [שמואל א' ה' ג']. באלה שמות רבה [שמ"ר פט"ז ב'] משכו כלומר משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן צאו ושחטו אלקיהם של מצרים, ועשו פסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם.
<h2>דף צג.</h2>
המצוה נ"ה שחיטת פסח שני [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ז, רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק חמישי] לשון הר"ם בספר המצות, צונו שישחט פסח שני מי שלא היה יכול לשחוט פסח ראשון. והוא אמרו ית' [במדבר ט' י"א] בחדש (השביעי) [השני] בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו וגו'. וכאן ראוי למספק שיספק עלי ויאמר לי למה זה מנית פסח שני ואתה הורס מה שקדמת אותו בעקר התשיעי [צ"ל השביעי] באמרך שתלמוד המצוה לא ימנה במצוה בפני עצמה. ידע מקשה זאת הקשיא, שהחכמים כבר נחלקו בפסח שני אם הוא כתלמוד לראשון או הוא צווי מיוחד בפני עצמו, [ונשמט מחה"ד, ונפסקה הלכה שהיא ציווי בפני עצמו], ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו. ובגמרת פסחים אמרו חייב כרת על הראשון [וחייב כרת על השני דברי רבי, ר' נתן אומר חייב כרת על הראשון] ופטור על השני, ר' חנינא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני. ואח"כ שאל התלמוד ואמ' במאי קא מפלגי ר' סבר שני רגל בפני עצמו הוא ור' נתן סבר שני תשלום דראשון הוא. הנה התבאר מה שכוננו אליו. ושם נאמר הלכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה דברי הכל פטור, הזיד בראשון ושגג בשני לר' ור' נתן חייב ולר' חנינא בן עקביא פטור, וכן אם הזיד בראשון והקריב בשני הוא חייב אצל רבי, כי אין השני תשלומים לראשון, וההלכה בכל זה כרבי. וזאת המצוה לא תתחייב לנשים כי כבר התבאר שם [צ"א ע"ב] שאשה בשני רשות.
<h2>דף צה.</h2>
האזהרה קי"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קי"ט, הל' קרבן פסח פ"י הט"ו] הוזהרנו גם כן מהשאיר כלום מבשר פסח שני עד בקר, והוא אמרו ית' [במדבר ט' י"ח] ולא תשאירו ממנו עד בקר, וזה נתק לעשה, כמו הראשון, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונה שכתבנו בפסח ראשון.
האזהרה קכ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת קכ"ב, הל' קרבן פסח פ"י ה"ג] הוזהרנו מלשבור עצם מעצמות פסח שני גם כן. והוא אמרו [במדבר ט' י"ב] ועצם לא תשברו בו, והשובר לוקה. ובגמרא פסחים [פ"ה ע"א] אמרו כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני, שאין ת"ל שכבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו, הוי אומר [אחד] עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.
המצוה נ"ו שנצטוינו לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ח] לשון הר"ם בס"ה צונו באכילת בשר פסח שני ליל ט"ו באייר על מצה ומרור, והוא אמרו ג"כ [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ותלמוד זאת המצוה התבאר בפסחים [צ"ה ע"א] ומבואר הוא שלא תתחייב לנשים כי כמו ששחיטתו בלתי מחייבת להם כמו שבארנו [בסהמ"צ לר"מ עשין נ"ז ולפנינו מצוה נ"ה] כן אכילתו בלא ספק ע"כ. ממחלוקת דברי רבותינו [מחלוקת רבי ור' נתן ור"ח בן עקביא בפסחים צ"ג ע"א הובא במצוה הקודמת] יתבאר כונת שחיטת הפסח ואכילתו כי כאשר הענין מחוייב לכל אחד ואחד לכונה שכבר כתבנו [למעלה מצוה נ"ג] והיות הענין צורך גדול לחזק אמונות אמתיות ולהרחק מן האמונות הכוזבות, בא במצות עשה זה עונש כרת, ובא לכל אחד ואחד אשר לא יכלו לעשות הפסח מצות פסח שני למכוון בו, ונתאמת בדברי רבותינו שהוא חובה ולא רשות, לכונה שכתבנו. אמנם לפי שעקר ההערה והשלמות לאנשים ולא לנשים, לא באה מצוה פסח שני לנשים בתורת חובה רק רשות [צ"א ע"ב].
<h2>דף צו.</h2>
האזהרה קכ"ו לר"ם [סמה"צ ל"ת קכ"ח, קרבן פסח פ"ט ה"ז] הוזה[רנו] מלהאכיל הפסח לישראל שנשתמד והוא אמרו [שמות י"ב מ"ג] כל בן נכר לא יאכל בו. ופרשו התרגום [ת"א שמות שם] כל בר ישראל דאשתמד וגו' ולשון מכילתא [ומכדרשב"י שמות י"ב מ"ג] כל בן נכר זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה ע"כ. בארנו כל עניני אזהרות הפסח במצוה נ"ד ממצות עשה. האזהרה קכ"ז הוזהרנו [סהמ"צ לר"מ ל"ת קכ"ו, רמב"ם שם] מלהאכיל הפסח לגר תושב. והוא אמרו [שמות י"ב מ"ה] תושב ושכיר לא יאכל בו. האזהרה קכ"ח הוזהרנו [סהמ"צ ל"ת קכ"ז, רמב"ם שם ה"ח] שלא יאכל ערל מבשר הפסח שנאמר [שמות שם מ"ח] כל ערל לא יאכל בו. והאוכלו והוא ערל לוקה.
<h2>דף ק.</h2>
המצוה קמ"ח. נצטוינו לקדש את יום השבת בדברים [סהמ"צ לר"מ מ"ע קנ"ה, רמב"ם הל' שבת פכ"ט]. שנא' [שמות כ' ח'] זכור את יום השבת לקדשו. ובאה הקבלה האמתית [שבת קי"ט ע"ב] שזכירה היא בדבור, רצה לומר בקדוש היום. כי ידוע הוא שהדבור שליח המחשבה. גם בו הערה גדולה להבנת הדברים וכאשר יזכור יום השבת בדברים יתעורר במכוון בשבת ונרחיב באור בזה בפתיחתנו בחלק מצות לא תעשה. ולהיות ענין זכירת השבת הערה להשגחת ה' ופעולותיו אמרו רבותינו [שבת שם] כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ואמרו [שבת שם] כל המתפלל ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עוניך וחטאתך תכופר [ישעיה ו' ז'] הכונה בזה המאמר כי בהאמנת החדוש תבטל כל כפירה בה' ויחס האלקות לאמצעים כמו שבארנו בעמוד החדוש ושני מלאכי השרת הם השכל המעשי והעיוני. ומצות הקדוש מן התורה הוא בדברים לבד, ומדברי סופרים לקדש על היין [רמב"ם שבת פכ"ט ה"א וה"ו ע"פ פסחים ק"ו ע"א] וכן תקנו רוב ברכות על היין משמח הלב. וכבר ידעת אמרם המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח, אלקים במה משמח, ואמרו בברכה. ועל צד ההעברה קראוהו "מזון הנפש". וכן תקנו רבותינו [שבת כ"ה ע"ב, רמב"ם שבת פ"ה ה"א] להדליק נר בשבת לכבוד השבת, להבדילו משאר הימים ולהערה באור החיים. ואמר שהוא [שבת כ"ג ע"ב] דוחה קדוש היין מפני שלום הבית. ומענין הקדוש היא ההבדלה להבדיל בין השבת לשאר ימי החול [פסחים ק"ד ע"ב, רמב"ם שבת פכ"ט ה"ג] ומזכיר המבדיל בין קדש לחול. שקדש נאמר על "צורת השכל" וחול על ענין גופני, וזאת הכונה בעצמה בין אור לחשך. ובב"ר [פ"ג ו'] וירא אלקים את האור [בראשית ד' י"א] ר' יהודה ב"ר סימון אומר הבדילו לו, רבנין אמרין הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. וכן אמ' [בר"ר שם ח'] ויבדל אלקים בין האור ובין החשך בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים. ולזאת הכונה מזכירין בהבדלה בין ישראל לגוים [פסחים שם] שזה ההבדל כהבדל האור מן החשך בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כלומר בין עמל הנפש המשכלת. כאמרם [ביצה ט"ז ע"א] שבת וינפש וי אבדה נפש. ותקנו לברך על הנר, אמרו [פסחים נ"ד ע"א] מפני שנברא במוצאי שבת. גם יראה לי שיש בו רמז לאור השכל שידבק בו ולא יפרד ממנו. ויש קצת רמז על זה במדרש תלים [שוח"ט מז' צ"ב ד'] א"ר לוי בן נזירא ל"ו שעות היתה השבת ולילו עמו שהיה בקר ושבת עצמה, כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה והתחיל החשך לבא, התחיל האדם טופח על פניו אמר אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה [בראשית ג' ט"ו] ישופך ראש הוא מביאו עכשיו, שנאמר ואומ' [תהלים קל"ט י"א] אך חשך ישופני, והיה כל היום יושב ומהרהר בלבו שלא יבא הנחש שהטעה אותו בערב שבת וישופנו, לערב נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע ראה עמוד האש ושמח בלבו ואמ' עכשיו אני יודע שה' עמי, וברך בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מהאש אמ' עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מן החול שאין לבער אש בשבת, וברך המבדיל בין קדש לחול.
<h2>דף קט.</h2>
המצוה נ"ב נצטוינו לשמוח ברגל [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ד], והוא אמרו ית' [דברים ט"ז י"ד] ושמחת בחגך והיא המצוה השלישית משלש מצות הנוהגות ברגל [חגיגה ו' ע"ב]. וכתב הר"ם והענין קרבן השלמים מוסף על שלמי חגיגה, והוא יקרא בתלמוד [חגיגה ז' ע"ב] שלמי שמחה. ועל הראשון הנרמז אליו בזאת המצוה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים, וזה הקרבת אלו השלמים אמרו ז"ל [שם ו' ע"ב] נשים חייבות בשמחה. וכבר אמר הכתוב [דברים כ"ז ז' ע"ש] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני וגו', וכבר נתבארו משפטי מצוה זו ג"כ בחגיגה [חגיגה ז' ע"ב, רמב"ם הל' חגיגה פרק א' ה"א וה"ד] ובכלל אמרו ושמחת בחגך, מה שאמרוהו גם כן ז"ל [שם ח' ע"א וע"ב] שמח בכל מיני שמחה. ומזה אכילת הבשר במועדים ושתיית היין [פסחים ק"ט ע"א, רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ז] ולבישת הבגדים החדשים וחלוק הפירות והמגדים ומיני מתיקה לנערים ולנשים [שם וע"ע ב"י או"ח סי' תקכ"ט], והשחוק בכלי השיר והנגון והרקוד במקדש בלבד, וזאת היא שמחת בית השואבה [סוכה נ"א ע"א]. זה כלו נכנס תחת אמרו "ושמחת בחגך", ואשר הוא מהם חק החיוב שתית היין בלבד, מפני שהוא מיוחד בשמחה. וכתוב בגמ' פסחים [שם] חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל במה משמחן ביין. ושם נאמר תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז ז'] וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנ' [תהלים ק"ד ט"ו] ויין ישמח לבב אנוש. ואמ' ג"כ [פסחים שם] אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. ומאמר התורה הוא שנשתדל בזאת השמחה שתהא כוללת הלוים והעניים והגרים אמ' ית' [דברים ט"ז י"ד] הגר היתום והאלמנה אשר בקרבך [צ"ל ובשעריך] ע"כ. וכבר בארנו [מצוה נ"א] כי באה מצות הראיה ברגל כי בבואם בבית מועדות ידועים תתחזק האמונה, ובאה בו מצות עולת ראיה להעיר בכונת העולות, ואין לה שיעור [פאה פ"א מ"א, חגיגה ז' ע"א] כי אינה רק להערה לבד, ובאה בו מצות שלמי חגיגה, להערה בענין המועד. ובאה בו מצות שלמי שמחה לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות, לענין המכוון בהם שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל [סוכה נ"ג ע"א, רמב"ם פ"ח מהל' סוכה הי"ד]. וכן באה בתקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות והרחקה מן העברות. ובאה במצות השמחה להאכיל האמללים ולשמחם, שבזה יהיה לב האדם נשבר ונדכה, ולעורר האדם לתכלית כונת השמחה ההיא. היו נוהגים כל יום מן הימים ההם מקצתו לה', בענין התפלות וקריאתה בתורה וללכת בבתי מדרשות וקצתו לאכילה ושתיה [כר"א ביצה ט"ו ע"ב]. וז"ל הר"ם הלכות שביתת י"ט פ"ו [הי"ח ה"כ]. כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר הענים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו [ירוש' מו"ק פ"ג ה"ה]. ועל אלו נאמר [הושע ט' ב'] זבחיהם כלחם אונים [להם] כל אוכליו יטמאו. ושמחה כזו קלון היא להם, שנ' [מלאכי ב' ג'] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אעפ"י שהאכילה והשתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כלו [ביצה ט"ו ע"ב, פסחים ס"ח ע"ב], אלא כך הוא הדת בבקר משכימין כל אדם לבית הכנסת ושונין ומתפללים וקורין בתורה וחוזרין לבתיהם ואוכלים ושותים, והולכים לבתי מדרשות ושונין חצי היום, ואחר חצי היום מתפללים תפלת המנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל המוסיף בזה ירבה בשמחת הרגל, שהשכרות והשחוק וקלות ראש הרבה אינן שמחה אלא הוללות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנ' [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע"כ. הנה נתבאר מלשון הר"ם ענין השמחה וכונתה, אמנם ענין מצות הראיה מבואר במה שכתבנו. והתבונן בשלמות תורתנו הקדושה כי בענין הראיה שהיה מחוייב על הזכרים לעלות ולראות, אם יהיה בדבר טורח גדול או ענין שלא יוכל להשלים המבוקש בזאת המצוה היה פטור מזאת המצוה, כפי מה שבאה הקבלה האמתית, עם מה שמצאו רמז מתורתנו השלמה, שזקן וחולה ורך וענוג שאינן יכולים לעלות ברגליהם פטורין מן הראיה [חגיגה ב' ע"א, ד' ע"א וע"ב, ירוש' פ"ב מהל' חגיגה ה"א], מאשר בתורתנו השלמה לא עמסה עלינו עבודה שתכבד עלינו, אך עבודה שתעשה בלב שלם ובנפש חפצה, והוא העבודה המבוקשת אל הקב"ה, ועבודה שיעשנה אדם בלתי רצון איננה עבודה לה' ית', וחרש אעפ"י שהוא מדבר [חגיגה ב' ע"ב] או חרש אפי' באזנו אחת [שם ג' ע"ב], ואלם אעפ"י ששומע. וסומא אפי' באחת מעיניו. וחגר אפילו ברגלו אחת [שם ג' ע"ב] פטורין מן הראיה, לכונה שכתבנו. וערל וטמא פטורין שאין טמא ראוי ליכנס למקדש, והערל הוא כטמא [שם ד' ע"ב]. ובשלמי שמחה היו חייבין הכל, כי עקר השלמים היו לשמחה, לפיכך חייבין הכל, מלבד חרש שאינו שומע ואינו מדבר, וקטן שאלו פטורין מן המצות [שם ב' ע"ב] וערל וטמא שאינן אוכלים בקדשים [רמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ה"ד], והכונה בזה מבוארת.
המצוה ק' להקב"ה צונו שנטבול במי מקוה ואחר נטהר מאיזה מין ממיני הטומאה שנטמאו בה [לשון הר"מ עשין ק"ט, רמב"ם הל' מקואות] והוא אמרו ית' [ויקרא ט"ז כ"ו] ורחץ את כל בשרו במים ואחר יבא אל המחנה, ובאה הקבלה [ערובין ד' ע"ב, ותו"כ ויקרא שם] מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקוה, אלא א"כ יהיו המים נובעים כי אז אין להם שיעור [מקואות פ"א מ"ז מ"ח], כמו שנתבאר בתלמוד זאת המצוה. ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים אשר יטהר בהם נובעים [מקואות פ"א מ"ח] כמו שבא בו הכתוב [ויקרא ט"ו י"ז] במים חיים, ואין הכונה באמרו שהטבילה מצות עשה שיתחייב על כל פנים כמו שיתחייב כל מי שנתעטף בטלית שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה, אמנם ארצה בזה דין טבילה, והיותנו מצווין שמי שירצה ליטהר מטומאתו לא תגיע לו כי אם בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא [תורת כהנים אחרי מות פרשה ט' חלק ג'] ורחץ במים יכול גזרת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה העקר שבארתי לך שזה דין בלבד מי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, אמנם שנחייבהו טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה לישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה ימים רבים הרשות בידו. וכבר אמר הכתוב [ויקרא כ"ב ז'] שכל מי שנטמא ויטבול שהוא טהור אבל לא תושלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכזה בא ג"כ בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו מגולה נוגע בשטח המים ואמרו [ערובין ד' ע"ב] כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה נתבאר לך שזאת המצוה והיא מצות טבילה כוללת כל משפטי הטבילה ודיני החציצה ודיני טבול יום ע"כ. וכתב הר"ם בסוף ספר טהרה [רמב"ם פי"א מהל' מקואות הי"ב] דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החקים, וכן הטבילות וכן הטמאות מכלל החקים, הם שאין הטמאה [טיט או] צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב הוא, והדבר תלוי בכונת הלב, לפיכך אמרו חכמים [חגיגה י"ט ע"א] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ואעפ"י כן רמז יש בדבר [כשם] שהמכוין לבו לטהר [חסר מה"ד, כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכון לבו לטהר] נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן הדעות והביא [נפשו] במי הדעת [טהור] הרי הוא אומר [יחזקאל ל"ו כ"ה] וזרקתי עליכם מים וגו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שכתב הר"ם שזה איננה מצוה שיתחייב עליה, נמשך לטעם שכתב הר"ם בענין הטמאות פ' מ"ה משלישי [מו"נ ח"ג (פמ"ה) [פמ"ז] שהכונה היתה לשמירה שלא להכנס למקדש תמיד. אמנם קצת מן החכמים [דעת השאילתות שאלתא צ"ו, בה"ג הל' נדה סי' מ"א הלכות ראו סי' ט"ו, ר"ח בתוס' יומא ח' ע"א ד"ה דכו"ע ועוד] אמרו שהטבילה מצוה מחוייבת. ואמ' [יומא ח' ע"א] טבילה בזמנה מצוה. ולפי דעתם יהיה ענין הטמאות להערה כמו שכתבנו, וכן ענין הטבילה. וממה שכתב הר"ם בסוף טהרה נראה שהטבילה להערה. וכבר ידעת מאמרם [שהש"ר פ"א י"ט] למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. ושעור ארבעים סאה זה השעור הלכה למשה מסיני שצריך לגוף האדם [ערובין ד' ע"ב]. אמנם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין המים בזה יש הערה שיטהר עצמו בלתי חציצה ובלתי דבר מונע, ואמנם מה שבאה הקבלה שאין טובלין במים שאובים להערה שהטהרה היא מה' וזה ידוע. ומה שבאה הלכה למשה מסיני ששלשת לוגין פוסלין המקוה לא נתברר לנו דבר שתנוח בו דעתנו, ומה שהצריכה תורה מים חיים לזב יותר משאר הטמאות, אפשר שהזיבה באדם מורה על שפע החמר וטמאה גדולה, וצריך הערה רבה.
<h2>דף קיג:</h2>
המצוה ר"ג. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ב, הל' רוצח פי"ג] צוינו להוריד המשא מעל הבהמה אשר יגעה במשאה בשדה, והוא אמרו ית' [שמות כ"ג ה'] כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו. ולשון מכילתא [משפטים פ"כ] עזוב תעזוב פריקה, ושם נאמר עזוב תעזוב, נמצאנו למדים שהוא עובר על עשה ולא תעשה. ור"ל שצוינו להוריד מעליה משאה, והוזהרנו גם מלעזוב אותה רובצת תחת משאה. הנה נתבאר שאמרו עזוב תעזוב עמו זו מצות עשה.
<h2>דף קטו.</h2>
המצוה נ"ד מצות אכילת הפסח בליל ט"ו [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ו, רמב"ם הל' קרבן פסח פרק ח'] לשון הר"ם בספר המצות צונו לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והוא שיאכל צלי [שמות י"ב ח', רמב"ם שם ה"ד, פסחים צ"ה ע"א], ושיאכל בבית אחד [שמות שם מ"ו, רמב"ם קרבן פסח פרק ט' ה"א]. ושיאכל עם מצה ומרור [רמב"ם שם פ"ח ה"א], והוא אמרו ית' [שמות י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים וגו', ויש למקשה להקשות עלי ולומר למה זה מנית אכילת פסח מצה ומרור במצוה אחת, ולא מניתם בשלש מצות, שאכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה. אומר אליו, אמנם היות אכילת המצה מצוה בפני עצמה אמת, כמו שאני עתיד לבאר [בסהמ"צ לר"מ עשין קנ"ח], וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה כמו שזכרנו. אמנם המרור הוא נמשך לאכילת מצה [צ"ל הפסח], ולא ימנה במצוה בפני עצמה. ראית זה, שבשר פסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא יזדמן, והמרור לא יאכל כי אם בהזדמן בשר הפסח, מפני אמרו [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ואלו נאכל מרור בלתי אכילת בשר לא עשינו כלל, ולא נאמר שכבר עשינו מצוה אחת והיא אכילת מרור. וכתו' במכילתא [בא פ"ו] צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש [מצה] ומרור ר"ל שהמצוה זו כללה, ושם נאמר מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח [נשמט כאן מחמת הדומות, ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח], כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור, בפסח [כנראה תיבת "בפסח" טעות סופר, או הכוונה בחג הפסח] ת"ל יאכלוהו, ושם [מכילתא שם] נאמר יאכלוהו, מכאן אמרו פסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע, כי עקר המצוה אכילת הבשר, כמו שנ' [שמות שם] ואכלו את הבשר בלילה הזה, ומרור מן הדברים הנמשכים אחר בשר הפסח והמחוייבים לו, כמו שיתבאר מאלו הפסוקים למי שיבינם, והראיה הנגלית על זה העקר הנכתב בתלמוד והוא אמרם [ק"כ ע"א] מרור בזמן הזה דרבנן, כי מן התורה לא יתחייב אכלו בפני עצמו, ואמנם יאכל בהזדמן הפסח. וזאת ראיה נגלית מבוארת שהוא מן הנמשכים אחר המצוה (א)לא שאכילתו מצוה בפני עצמה ע"כ. כבר בארנו [מצוה נ"ג] הכונה בשחיטת הפסח שיהיה קרבן לה' ושיהיה נאכל להעתיקם מאמונת המצרים, ובאה המצוה לאכלו על מצות ומרורים לזכרון שעבודם אמנם פרטי החקים הנאמרים באכילתו כבר באר הר"ם הטעם בזה פמ"ו משלישי [מור"נ] ז"ל ואמנם החקים המיוחדים בפסח והוא שנאכל צלי אש בלבד ובבית אחד ועצם לא תשברו בו [שמות י"ב מ"ו], כל אלו טעמן מבואר, כי כמו שהמצוה [צ"ל שהמצה] מפני החפזון כן הצלי בגלל החפזון, כי אין שם פנאי לתקן תבשילין ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמיו ולהוציא מה שבהם נאסר, כי כבר זכר עקר הענין בכל אלו והוא, אמרו [שמות י"ב א'] ואכלתם אותו בחפזון, ואין עם החפזון פנאי לשבור עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השולח עד שישוב, שאלו כלן מעשה התרשלות והפנאי, והכונה היתה להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם, ולא יוכל לצאת עם המון העם, ויוכלו להזיקו והתנכל [צ"ל ולהתנכל] לו, וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין, כמו שאמ' [שם י"ג י', ושמרת] ושמרתם את החקה הזאת למועדה. אבל היותו בלתי נאכל אלא למנוייו [זבחים נ"ו ע"ב], הוא לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על אוהביו ועל קרוביו ועל מי שיזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן. ואמנם היות אסור לערלים [שמות י"ב מ"ח] כבר בארוהו החכמים ז"ל שאמרו [שמו"ר פי"ט ה'] הם בטלו מצות מילה כאשר ארך עמדם במצרים, וכאשר צוה אותו במצות הפסח והתנה בו שלא ישחט אלא אחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו, ואז יקרב לעשותו מלוכלך, והיה דם המילה מתערב עם דם הפסח לרוב הנמולים כאשר אמרו [שמו"ר שם]. ואל זה רמז באמרו [יחזקאל ט"ז ו'] מתבוססת בדמיך דם פסח ודם מילה ע"כ. ויראה לי שהכונה כשאין שוחטין אותו אלא למנוייו, כי בחבורת האנשים יתעוררו במכוון בענין הפסח, ויתברר הדעת האמתי עם הכונה בו שימנו אנשים יוכלו לאכלו. ולא יאכל על השבע [ע' ע"א], וכאשר לא יאכל על השבע יתעוררו על המכוון בו. אמנם אמרם [קי"ט ע"ב] שאין אוכלים שום דבר אחר אכילת הפסח, כדי שישאר טעם הפסח בפיו, ויתעורר במכוון בו. אמנם טמא וערל שהוא משומד לערלות שאין אוכלים זה [זבחים כ"ב ע"ב ותוד"ה ערל], מבואר הכונה להיותו קדש.
<h2>דף קטז.</h2>
המצוה ק"נ. נצטוינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ז, רמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"א] והוא אמרו [שמות י"ג ח'] והגדת לבנך ביום ההוא. ואמרו [שם שם י"ד] כי ישאלך בנך, ואמרו זכור את היום הזה, וענין הגדת הסיפור בליל ט"ו בענין יציאת מצרים ומה שארע כדי לחזק האמנתנו בהשגחת ה' ומופתיו, שהוא יסוד אמונתנו כדרך שנצטוינו בזכירת דברים ביום השבת לכונה שכתבנו [מצוה קמ"ח, ועי' פסחים קי"ז ע"ב] ורבותינו סדרו ספורי ההגדה בענינים שיתעורר האדם בהם, מתחיל בגנות ומזכיר ואומר מתחלה עע"ז היו אבותינו, להערה שעקר גאולתנו הוא קרבנו המקום לעבודתו והוא העקר הגדול. ומה שתקנו ארבעה כוסות כבר אמרו רבותינו [בר"ר פרשה ח' הובא ברש"י ורשב"ם פסחים צ"ט ע"ב] שהוא רמז לארבע גאולות. גם מספר הארבעה יש הערה כמו שתמצא מבואר במצוה ראשונה [ספר המצוה מצות עשה א'] אמנם "מצות ההסבה" באה להורות החרות ולחזק אמונת ההשגחה בפעולות כמו שכתב הר"ם [מורה נבוכים ח"ג פי"ב] שהרעות לא יתקימו (ו)אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום.
<h2>דף קכ.</h2>
המצוה קנ"א. נצטוינו לאכול מצה בליל ט"ו [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ח, רמב"ם חומ"צ פרק ו' ה"א], שנא' [שמות י"ב י"ח] בערב תאכלו מצות. ואמרו רבותינו [פסחים ק"כ ע"ב, מכילתא בא מסכתא דפסחא פ"ח] הכתוב קבעו חובה. והורו בבאור זה שיאמרו שבעת ימים תאכל מצות איננו חובה שיאכל מן הלחם יהיה מן המצה. והתבונן בשלמות מצות התורה ושלמות מבאריה, שלא נצטוינו שום מצה שיגיע ממנה היזק מבואר לגוף, ומפני שבאה מצות אכילת מצה לזכר יציאת מצרים כדי לחזק אמונת ההשגחה שהוא שלמות הנפש וכשיתנהג באמונה ישרה. וידוע הוא שאכילת מצה ימים רצופים יזיק הזק רב לרוב הטבעים, לכך לא בא חיוב האכילה במצה רק בלילה הראשון, ודי בכזית. אמנם באה האזהרה מאכילת חמץ שבעת ימים, כדי שיעבור עליו שבוע אחד ויתחזק בלבו רושם אסורו מה הוא, כי אלו היה יום או יומים היה בלתי מורגש, שפעמים רבות יעמוד אדם יום או יומים בלתי אכילת חמץ. ולא יגיע מאזהרה זו הזק כאשר יגיע אם תהיה מצות אכילת מצה כל שבעה, שאם הוזהר מאכילת חמץ יכול לאכול מאכלים אחרים קרובים לתועלת החמץ בלתי מזיקים לגוף. ומאשר אכילת המצה הוא להערה, דקדקו בשמירת אותו לחם הנאכל שיהיה נשמר מכל צד חמוץ כדי שירגיש באכילתו שהוא מצה גמורה, ושיהיה מהדברים הבאים לידי חמוץ [ל"ה ע"א] וכאשר תתבונן בענין מצות המצה ואזהרת החמץ תמצא שעל מה שלא יתחייב עליו משום חמץ, ר"ל שהלחם ההוא איננו חמץ, עכ"ז לא יצא ממנו באכילת הלחם ההוא מפני מצות מצה. והכונה בזה הוא שבין חמץ ומצה אמצעי, והאזהרה היא על החמץ הגמור והמצוה על המצה הגמורה לכונה שאמרנו. ולזאת הכונה לא יצא ידי מצות מצה אם אכלה מבושלת, שהבשול מבטל טעם לחם מצה [מ"א ע"א] וכן הדין כשלשוה ביין ושמן ודבש [ל"ו ע"א] שטעם אלו מבטל טעם כל דבר המעורב בהם. ולזאת גם כן ר"ל להתעורר בטעם אכילת המצה, אסרו לאכול דבר בלילה אחר אכילת המצה [ק"כ ע"א] וכבר בארו רבותינו [קט"ו ע"א] שאין אכילת מרור מצוה אלא עם אכילת הפסח, מאמרו [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו. אמנם אכילת מצה מצוה בפני עצמה [קט"ו ע"א] מאמרו [שמות י"ב י"ח] בערב תאכלו מצות, והטעם הנראה בזה שהמרירות הוא זכר לוימררו את חייהם [שמות א' י"ד] להודיע בעת גאלתנו ופדיון נפשנו כי לא ידנו עשתה זאת כי כבר היינו בצער ובצרה ובמרירות לב לולי ה' שהיה לנו, אמנם בזמן הזה די לנו בצרתנו, לחמנו בדאגה ובשממון נאכל, ועל כן אין אכילת מרור מצוה אלא מדברי סופרים [רמב"ם פ"ז הי"ב ע"פ פסחים ק"כ ע"א] שתקנו אותה כדי שלא תשתכח תורת מרור.
<h2>דף קכ:</h2>
המצוה נ"ד מצות אכילת הפסח בליל ט"ו [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ו, רמב"ם הל' קרבן פסח פרק ח'] לשון הר"ם בספר המצות צונו לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והוא שיאכל צלי [שמות י"ב ח', רמב"ם שם ה"ד, פסחים צ"ה ע"א], ושיאכל בבית אחד [שמות שם מ"ו, רמב"ם קרבן פסח פרק ט' ה"א]. ושיאכל עם מצה ומרור [רמב"ם שם פ"ח ה"א], והוא אמרו ית' [שמות י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים וגו', ויש למקשה להקשות עלי ולומר למה זה מנית אכילת פסח מצה ומרור במצוה אחת, ולא מניתם בשלש מצות, שאכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה. אומר אליו, אמנם היות אכילת המצה מצוה בפני עצמה אמת, כמו שאני עתיד לבאר [בסהמ"צ לר"מ עשין קנ"ח], וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה כמו שזכרנו. אמנם המרור הוא נמשך לאכילת מצה [צ"ל הפסח], ולא ימנה במצוה בפני עצמה. ראית זה, שבשר פסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא יזדמן, והמרור לא יאכל כי אם בהזדמן בשר הפסח, מפני אמרו [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ואלו נאכל מרור בלתי אכילת בשר לא עשינו כלל, ולא נאמר שכבר עשינו מצוה אחת והיא אכילת מרור. וכתו' במכילתא [בא פ"ו] צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש [מצה] ומרור ר"ל שהמצוה זו כללה, ושם נאמר מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח [נשמט כאן מחמת הדומות, ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח], כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור, בפסח [כנראה תיבת "בפסח" טעות סופר, או הכוונה בחג הפסח] ת"ל יאכלוהו, ושם [מכילתא שם] נאמר יאכלוהו, מכאן אמרו פסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע, כי עקר המצוה אכילת הבשר, כמו שנ' [שמות שם] ואכלו את הבשר בלילה הזה, ומרור מן הדברים הנמשכים אחר בשר הפסח והמחוייבים לו, כמו שיתבאר מאלו הפסוקים למי שיבינם, והראיה הנגלית על זה העקר הנכתב בתלמוד והוא אמרם [ק"כ ע"א] מרור בזמן הזה דרבנן, כי מן התורה לא יתחייב אכלו בפני עצמו, ואמנם יאכל בהזדמן הפסח. וזאת ראיה נגלית מבוארת שהוא מן הנמשכים אחר המצוה (א)לא שאכילתו מצוה בפני עצמה ע"כ. כבר בארנו [מצוה נ"ג] הכונה בשחיטת הפסח שיהיה קרבן לה' ושיהיה נאכל להעתיקם מאמונת המצרים, ובאה המצוה לאכלו על מצות ומרורים לזכרון שעבודם אמנם פרטי החקים הנאמרים באכילתו כבר באר הר"ם הטעם בזה פמ"ו משלישי [מור"נ] ז"ל ואמנם החקים המיוחדים בפסח והוא שנאכל צלי אש בלבד ובבית אחד ועצם לא תשברו בו [שמות י"ב מ"ו], כל אלו טעמן מבואר, כי כמו שהמצוה [צ"ל שהמצה] מפני החפזון כן הצלי בגלל החפזון, כי אין שם פנאי לתקן תבשילין ולתקן מאכלים, ואפילו להתאחר לשבור עצמיו ולהוציא מה שבהם נאסר, כי כבר זכר עקר הענין בכל אלו והוא, אמרו [שמות י"ב א'] ואכלתם אותו בחפזון, ואין עם החפזון פנאי לשבור עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השולח עד שישוב, שאלו כלן מעשה התרשלות והפנאי, והכונה היתה להראות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם, ולא יוכל לצאת עם המון העם, ויוכלו להזיקו והתנכל [צ"ל ולהתנכל] לו, וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין, כמו שאמ' [שם י"ג י', ושמרת] ושמרתם את החקה הזאת למועדה. אבל היותו בלתי נאכל אלא למנוייו [זבחים נ"ו ע"ב], הוא לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על אוהביו ועל קרוביו ועל מי שיזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן. ואמנם היות אסור לערלים [שמות י"ב מ"ח] כבר בארוהו החכמים ז"ל שאמרו [שמו"ר פי"ט ה'] הם בטלו מצות מילה כאשר ארך עמדם במצרים, וכאשר צוה אותו במצות הפסח והתנה בו שלא ישחט אלא אחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו, ואז יקרב לעשותו מלוכלך, והיה דם המילה מתערב עם דם הפסח לרוב הנמולים כאשר אמרו [שמו"ר שם]. ואל זה רמז באמרו [יחזקאל ט"ז ו'] מתבוססת בדמיך דם פסח ודם מילה ע"כ. ויראה לי שהכונה כשאין שוחטין אותו אלא למנוייו, כי בחבורת האנשים יתעוררו במכוון בענין הפסח, ויתברר הדעת האמתי עם הכונה בו שימנו אנשים יוכלו לאכלו. ולא יאכל על השבע [ע' ע"א], וכאשר לא יאכל על השבע יתעוררו על המכוון בו. אמנם אמרם [קי"ט ע"ב] שאין אוכלים שום דבר אחר אכילת הפסח, כדי שישאר טעם הפסח בפיו, ויתעורר במכוון בו. אמנם טמא וערל שהוא משומד לערלות שאין אוכלים זה [זבחים כ"ב ע"ב ותוד"ה ערל], מבואר הכונה להיותו קדש.
